עלי דיוונדארי: כיסאות, ארונות קבורה ופוליטיקה של בדיחה
התבוננות בעשור של ציורי עלי דיוונדארי (Ali Divandari) מגלה חזרה של אותם חפצים: כיסאות, ארונות קבורה, כבשים, נמלים, מטוסים ואבירים. אלו אינם עיטורים בלבד. בשפה החזותית של אמן איראני הפועל מסוף שנות ה-70 ואילך, כיסא מסמל כוח ונמלה מסמלת את האדם שתחתיו. דיוונדארי הקדיש ארבעים שנה לסידורם בתמונות בעלות טיעון פוליטי וחברתי, המוגשות באופן קומי. השילוב הזה – פרשנות שמופיעה כבדיחה – הוא הקו המנחה בקריירה שהחלה בקריקטורה בעיתון מחוזי והגיעה לקירות גלריות ביותר משלושים מדינות.
סבזאוואר ודיאנדאר
הוא נולד ב-6 בספטמבר 1957 בסבזאוואר, עיר בחוראסאן שבצפון-מזרח איראן. אביו עבר לשם לפני לידתו, וילדותו של הילד חולקה בין העיר לבין הכפר המשפחתי דיאנדאר (Diander) – המקום שעליו הצביע מאוחר יותר כמקור העיקרי לדימוייו. זהו מקור כפרי מובהק, והוא ניכר בבעלי החיים ובכלים המאכלסים את יצירתו זמן רב לאחר שהפך לאיש מקצוע בטהראן.
הוא החל לצייר ברצינות באמצע שנות העשרה שלו. על פי עדותו, תחילת פעילותו האמנותית הייתה בין 1973 ל-1975, בעודו בבית הספר, והוא סיים את לימודיו התיכוניים ב-1976. באותה שנה, ב-21 בספטמבר 1976, פורסמה יצירתו הראשונה בקייהאן (Kayhan), שהיה אז אחד משני העיתונים הלאומיים הגדולים באיראן. הוא היה בן תשע-עשרה. בשנת 1976 גם קיים את תערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה כוויר (Kavir) בעיר הולדתו.
התואר הארוך
בשנת 1979 החל ללמוד עיצוב גרפי בפקולטה לאמנויות יפות באוניברסיטת טהראן. הוא עזב ב-1991, במהלך הסמסטר האחרון, מבלי לקבל את התואר. התאריכים ראויים לתשומת לב: תקופת לימודים של שתים-עשרה שנה המשתרעת על פני המהפכה, הסגירה וארגון מחדש של ההשכלה הגבוהה באיראן, וכל שמונה שנות מלחמת איראן-עיראק. תהיה הסיבה האישית אשר תהיה, אף אמן איראני באותו דור לא זכה לחינוך רציף.
הקריירה המקצועית התנהלה במקביל ולא המתינה לתעודה. עד 1984 הוא עבד במכון לעיצוב גרפי של איראן, והמשיך לעצב יותר משלושים כרזות למוסדות תרבות. הוא עבד כקריקטוריסט, צייר, מעצב גרפי, פסל ועיתונאי – תיאור תפקיד רב-תחומי שהתרבות החזותית האיראנית, עם השוק המצומצם שלה והמסורת הארוכה של אמן-כותב, תמיד עודדה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קריקטורה כדרכון בין-לאומי
המדיום שהוציא אותו אל מעבר לים היה הקריקטורה. מתחילת שנות ה-90 החל דיוונדארי להשתתף בתחרויות בין-לאומיות, והתוצאות הצטברו: ציון לשבח בתחרות הקריקטורה הבין-לאומית יומיורי (Yomiuri) ב-1992; פרס הצטיינות מיוחד בפסטיבל אוחוצק (Okhotsk) השלישי באותה שנה; פרס שלישי בגלריה העולמית לקריקטורה בסקופיה (Skopje) ב-1993; פרס ראשון בתחרות העולמית KARC בסין ב-1999; פרס שני בפסטיבל הקריקטורה סאיטאמה (Saitama) ביפן ב-2015. הוא צבר יותר מארבעים פרסים בין-לאומיים עד שנת 2016, ויצירותיו הוצגו ביותר משלושים וארבע מדינות.
לכך הייתה חשיבות מעשית ומוניטין. בתקופה שבה לאמנים איראנים היו מעט נתיבים לתערוכות בין-לאומיות, סלון הקריקטורות – שקל להיכנס אליו, נשפט על פי גיליון נייר בודד ואדיש לדרכונים – היה אחד הבודדים שנותרו פתוחים. דיוונדארי השתמש בכך היטב.
הוא גם ארגן. בשנת 1997 שימש כמזכיר ומנהל בפועל של הפסטיבל הבין-לאומי הראשון לקריקטורות אדם וטבע שנערך באיראן, ונסע להולנד כמשתתף האיראני הראשון במפגש של מנהלי פסטיבלים אירופיים. זו עובדה מנהלית קטנה עם משמעות גדולה: היא מסמנת את הנקודה שבה הקריקטורה האיראנית נכנסה לפדרציה הבין-לאומית של התחום במקום רק להגיש לה יצירות.
הצייר
לצד הרישומים קיים גוף עבודות משמעותי בציור. שיא התערוכות שלו כולל כשלוש מאות עבודות בתשע תערוכות יחיד מאז 1976 והופעות קבוצתיות נוספות מ-1995 בטהראן, סבזאוואר, איספהאן, תבריז וארדביל; תערוכה ב-1995 בגלריית אנדִשה (Andisheh) בטהראן הציגה חמישים עבודות בבת אחת. השיטות אקלקטיות – שמן, אקריליק, צבעי מים, מדיה מעורבת – וגם האידיומות: סוריאליזם, ציור פעולה, קוביזם, מופשט מוחלט, לעיתים קרובות באותה קריירה ולעיתים באותו חדר.
בשנת 2001 הוציאה הוצאת הספרים רוזאנה (Rozane) את חיוך המונה ליזה (Smile Monalisa), אוסף של 270 עמודים של רישומיו וקריקטורות שעיצב ג'מאל רחמתי (Jamal Rahmati). הוא גם כתב: קטעי מסע וראיונות עם אמנים עבור קייהאן והמשאהרי (Hamshahri), ומאמרים על קריקטוריסטים בין-לאומיים ואוספי מוזיאונים – הצד של המבקר העובד אצל אמן עובד.
מדוע עלי נקרא גאון
לפי העדויות הקיימות, הוא אינו כזה, ואף מבקר המצוטט במקורות אינו משתמש במילה זו. לדיוונדארי יש משהו ספציפי ושימושי יותר לתיאור: אינטליגנציה תמציתית. הקריקטורה הסאטירית היא הצורה התובענית ביותר של חסכנות חזותית – תמונה אחת, ללא כיתוב אם אפשר, וטיעון פוליטי שחייב לנחות תוך פחות משתי שניות ולשרוד תרגום לשפות שהאמן אינו דובר. כארבעים פרסים מחברות שופטים ביפן, מקדוניה וסין הם מדד חיצוני מוצק לכך שיצירותיו אכן צולחות את המעבר הזה. אוצר המילים הסמלי החוזר – כיסא, ארון קבורה, כבשה, נמלה, מטוס, אביר – הוא שיטת העבודה שמאחוריו: אלפבית פרטי, שנבנה ושופר במשך עשורים, המאפשר לו לומר דברים על כוח מבלי לקרוא לכוח בשם.
הטענה שכנגד היא כנה ופשוטה. דיוונדארי הוא אמן פורה ומעוטר בין-לאומית, לא חדשן של הצורה; האידיומות הסוריאליסטיות והקוביסטיות בציוריו שאולות ולא מומצאות, והטווח הסגנוני שלו נקרא פחות כסינתזה ויותר כחוסר מנוחה. הוא לא ייסד תנועה ולא הכשיר אסכולה הניתנת לזיהוי. הטענה הטובה ביותר עבורו היא כדמות מגשרת – אמן שגדל בכפר בחוראסאן והפך את עצמו למובן עבור חברות שופטים בטוקיו ובסקופיה בשנים שבהן איראן הייתה הכי פחות מובנת למישהו – וזהו הישג אמיתי מבלי להיות גאונות.
מורשת
חשיבותו של דיוונדארי היא מוסדית בחלקה. הוא שייך לדור ששמר על הקשר של האמנות הגרפית האיראנית לעולם במהלך שנות ה-80 וה-90 דרך המסלול הלא-זוהר של תחרויות, פסטיבלים וכרזות, והוא עזר להביא את מנגנון הפסטיבלים הבין-לאומי לאיראן עצמה ב-1997. הציורים והקריקטורות ממשיכים; הכיסאות והנמלים עדיין שם.