אלכסיי קונסטנטינוביץ' טולסטוי (Aleksey Konstantinovich Tolstoy): בן החצר שכתב בשלושה קולות בעת ובעונה אחת
הוא בילה את ילדותו כחבר למשחקים של סוף השבוע של צאר רוסיה לעתיד, את שנותיו המרכזיות כסאטיריקן שהתחבא מאחורי שם עט של פקיד בדיוני, ואת העשור האחרון שלו בכתיבת טרגדיות בחרוזים לבנים שביקורת עדיין מדרגת בין דרמות ההיסטוריות הטובות ביותר שהספרות הרוסית הפיקה. אלכסיי קונסטנטינוביץ' טולסטוי – בן דוד רחוק של לב טולסטוי (Leo Tolstoy) המפורסם יותר – נע בין החצר, הבדיחה והבמה הטרגית בשטף שווה, והותיר אחריו גוף עבודות מוזר ומגוון יותר מכפי שמרמזת עמימותו היחסית בחוץ לארץ.
נישואים מפורקים וחבר הילדות של הקיסר
טולסטוי נולד ב-5 בספטמבר 1817 (24 באוגוסט לפי הלוח הישן), בסנקט פטרבורג, למשפחת טולסטוי המכובדת. נישואי הוריו קרסו כמעט מיד, והוא גודל על ידי אמו, אנה פרובקאיה, ואחיה באחוזה כפרית עד גיל שמונה. בשנת 1826 המשפחה לקחה אותו לטיול ברחבי אירופה, חוויה שהציבה את הילד בן העשר באותו חדר עם גתה (Goethe) בגרמניה והותירה אותו מתרשם עמוקות מהאמנות האיטלקית – חשיפה מוקדמת למסורות הרומנטיות והקלאסיות הגרמניות שעיצבו מאוחר יותר את הדרמות ההיסטוריות שלו. משמעותי מכך, כילד הוא הפך לחבר קבוע למשחקי סוף השבוע של ילד בגילו שיגדל להיות הצאר אלכסנדר השני (Alexander II). ה-New World Encyclopedia מציין כי החברות "תימשך לאורך כל חייו של טולסטוי", מה שהעניק לו מעמד בחצר המלוכה שאף סופר רגיל בתקופתו לא יכול היה לטעון לו.
שירות בחצר לפני הספרות
טולסטוי, שחונך בבית, נכנס לארכיון משרד החוץ במוסקבה כפקיד צעיר באמצע שנות ה-30 של המאה ה-19 וסיים את לימודיו באוניברסיטת מוסקבה ב-1836, באותה שנה שבה מות דודו הותיר לו ירושה נכבדה. לאחר מכן הוא בילה, בלשונה של ה-New World Encyclopedia, "כמעט את כל חייו בחצר", כששימש תחילה כמנהל טקסים ולאחר מכן כראש הציד הקיסרי. כאשר פרצה מלחמת קרים ב-1855, הוא הצטרף בקצרה לרגימנט הרובאים המלכותי, רק כדי לחלות בטיפוס במקום לראות קרב. הוא לא פרש משירות החצר כדי לכתוב במשרה מלאה עד 1861, מה שאומר שהקריירה הספרותית שלו, מוצלחת ככל שהייתה, נדחקה לשוליים של עשורים שבילה כפקיד ארמון.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אישה שנכבשה באמצעות שערורייה
בחורף 1850–1851 פגש טולסטוי את סופיה מילר בנשף בארמון. הרומן שלהם, שתואר על ידי ה-New World Encyclopedia כ"סוער", הוביל אותה לעזוב את בעלה עבורו – שערורייה חברתית אמיתית בעולמה הנוקשה של החצר הרוסית. מערכת היחסים הפכה למרכז הרגשי של חייו היצירתיים: כמעט כל שירתו הלירית, מציין המקור, הופנתה אליה. רבים משיריו אלו הולחנו מאוחר יותר על ידי צ'ייקובסקי ורימסקי-קורסקוב, מה שהעניק לשירתו הרומנטית הפרטית של טולסטוי חיים שניים ברפרטואר הקונצרטים הרוסי שנמשכים עד היום.
קוזמה פרוטקוב: ועדה שמתחזה לאדם אחד
בין השנים 1854 ל-1855 בערך, טולסטוי שיתף פעולה עם שניים מבני דודיו כדי לפרסם שירה ופרוזה סאטירית תחת שם עט מומצא אחד: קוזמה פרוטקוב (Kozma Prutkov), שתואר כפקיד משרד אוצר פומפוזי ובעל חשיבות עצמית. הבדיחה עבדה כי היא התחייבה במלואה לפיקציה – לפרוטקוב הייתה ביוגרפיה משלו, יוהרה בירוקרטית משלו, אמרות כנף משלו – ותרומותיהם האישיות של שלושת השותפים נותרו קשות באמת להפרדה גם היום. זו הייתה סאטירה שכוונה ישירות לעבר החשיבות העצמית והקרייריזם הבירוקרטי הרוסי, נושא שטולסטוי חזר אליו מאוחר יותר בשמו שלו עם הסאטירה משנת 1878 בנו של יועץ המדינה פופוב (Son statskogo sovetnika Popova).
הטרילוגיה ההיסטורית
ההישג המתמשך ביותר של טולסטוי הוא טרילוגיה של דרמות היסטוריות בחרוזים לבנים שעוצבו בחלקן לפי שייקספיר: מותו של איוואן האיום (1866), הצאר פיודור יואנוביץ' (1868), והצאר בוריס (1870), העוקבות אחר שבירת הסמכות המלכותית הרוסית על פני שלוש תקופות שלטון עוקבות. שיפוטה של בריטניקה ישיר: הטרילוגיה מייצגת את "כתיבת הדרמה ההיסטורית הטובה ביותר של רוסיה", כאשר הצאר פיודור מסומן כיצירת המופת שלו – מחזה כה אפקטיבי תיאטרלית שהוא יפתח מחדש מאוחר יותר את התיאטרון האמנותי של מוסקבה בשנת 1898 ונותר חלק מהרפרטואר הרוסי. הוא השלים את המחזות עם הרומן ההיסטורי הנסיך סרבריאני (Knyaz Serebryany), שהושפע במפורש מוולטר סקוט ומהרומנטיקה הגרמנית, ועם בלדות רבות השאובות מהמסורת העממית הרוסית.
מדוע אלכסיי נקרא גאון
טענתו של טולסטוי לגאונות נבנית על טווח ולא על מצב דומיננטי יחיד: בתוך קריירה אחת הוא הפיק סאטירה ידידותית לחצר שנכתבה תחת מסיכה קולקטיבית, שירה לירית רומנטית אישית בעלת עוצמה מספקת כדי למשוך את צ'ייקובסקי ורימסקי-קורסקוב כמלחינים, וטרגדיה היסטורית בחרוזים לבנים שבריטניקה מדרגת כטובה מסוגה בספרות הרוסית. מעטים הסופרים בתקופתו שעברו באופן משכנע בין כל שלושת המשלבים – קומי, לירי וטרגי – מבלי שאחד יערער את האחרים, והימנעותו המודעת מהפוזות הסלאבופיליות הנפוצות בקרב בני דורו, לצד ספקנותו כלפי המטריאליזם התעשייתי המוקדם של רוסיה, מראים על מוח ביקורתי עצמאי ולא אופנתי. המגבלה הכנה היא שהוא כתב את כל זה בזמן שהועסק במשרה מלאה כפקיד חצר ולא פנה לספרות כייעוד עיקרי עד גיל ארבעים, מה שאומר שגוף עבודותיו, מוצלח ככל שהיה, קטן ופחות מוכר בינלאומית מזה של טולסטוי האמיתי – לב – שאיתו הוא חולק רק שם משפחה ואילן יוחסין, לא קנה מידה של הישגים. הוא גאון של רב-גוניות בתוך אילוצים אמיתיים, לא כזה שעיצב מחדש את הרומן או האפוס.
מורשת
טולסטוי מת ב-28 בספטמבר (לפי הלוח הישן), 1875, בקרסני רוג, ממנת יתר של מורפיום שניתנה כשיכוך כאבים לאסתמה, תעוקת לב ונוירלגיה – מוות מאולתר וחסר זוהר כפי שהקריירה בחצר שלו הייתה רשמית. הטרילוגיה ההיסטורית שלו נותרה מועלית על הבמה ברוסיה, מילות השירים שלו נותרו מושרות בלחנים של צ'ייקובסקי ורימסקי-קורסקוב, ואמרות הכנף המומצאות של קוזמה פרוטקוב עדיין מצוטטות ברוסית כסוג של בדיחה תרבותית משותפת, מקרה נדיר של שם עט סאטירי שמאריך ימים יותר מהמוניטין של האנשים שכתבו מאחוריו.