אלכסנדר קופרין: הקצין שהגיש כתב אישום נגד הצבא
במאי 1905 סיים סגן-משנה לשעבר מרגימנט חיל הרגלים ה-46 של דנייפר רומן שתיאר בפני אשתו בשפת הלחימה: "הצבא משחית את הנפש, הורס את כל הדחפים הטובים ביותר של האדם ומבזה את כבוד האדם... אני אקרא לצבא הצארי לדו-קרב." הספר נמכר ב-45,500 עותקים, נתון עצום לרוסיה של תחילת המאה ה-20. קצין משרת אחד קרא לקופרין לדו-קרב אמיתי מעל דפי העיתון. עשרים אחרים כתבו לו כדי להודות לו.
היתום שנשלח לחיל הצוערים
אלכסנדר איבנוביץ' קופרין (Aleksandr Ivanovich Kuprin) היה בנו של פקיד ממשלתי בנרובצ'אט, מחוז פנזה, ושל ליובוב אלכסייבנה קולונצ'אקובה, ממשפחת אצולה טטרית מהוולגה שהונה הצטמצם במהלך המאה ה-19. חולרה הרגה את אביו ב-1871, לפני שמלאו לילד שנה. ב-1874 עברה אימו איתו לבית האלמנות בקו דרינו שבמוסקבה, ומשם הועבר קופרין ממוסד סגור אחד למשנהו לאורך כל נעוריו: פנימיית רזומובסקי ב-1876, שם גילה לראשונה שהוא יכול לרתק קהל בסיפור; בית הספר הצבאי הגבוה השני של מוסקבה ב-1880; וחיל הצוערים ב-1882.
שש שנים בחיל הצוערים הניבו כ-30 שירים ותרגומים של בראנז'ה והיינה, ובגיל שבע-עשרה - שיר פוליטי בשם "חלומות", שנכתב ערב גזר דינם של הטרוריסטים שניסו להרוג את אלכסנדר השלישי. המדים לא קיבעו את דעותיו. הוא נכנס לאקדמיה הצבאית אלכסנדר ב-1888, סיים כסגן-משנה ב-1890, ובילה ארבע שנים בחיל המצב בפרוסקורוב שהפך לחומר הגלם לכל מה שכתב מאוחר יותר על הצבא.
הוא גם החל לפרסם מתוך הצבא. המשורר ליאודור פלמין פרסם את סיפור הביכורים שלו ב"עלון סאטירי רוסי" ב-1889. לאחר מכן, ב-1894, הגיע "החקירה", סיפור צבאי שנכתב על ידי קצין משרת ונחתם בשמו המלא. הסיפור משך תשומת לב ביקורתית, ובעקבותיה באו השלכות לא נעימות. קופרין התפטר באותו קיץ ללא כל תוכנית.
הנודד שעשה הכול
חמש שנים של נדודים בדרום-מערב רוסיה באו לאחר מכן, וצבירה של עבודות שנקראת כרשימת מלאי של חברה שלמה: רפואת שיניים, מדידות קרקע, משחק, עבודה בקרקס, שירת מזמורים, רפואה, ציד ודיג. כמעט הכול צף ועלה ביצירתו הבדיונית. עד ספטמבר 1894 הוא כתב עבור עיתוני קייב וגיבש את תאוריית המקצוע שלו: עיתונאות טובה דורשת "אומץ משוגע, תעוזה, רוחב אופקים וזיכרון מדהים".
בשנת 1896 פרסם "רוסקוי בוגטסטבו" (Russkoye Bogatstvo) את "מולוך" (Moloch), התקפה על הקפיטליזם הרוסי החדש שנכתבה מתוך תסיסה תעשייתית. ב-1897 נסע לביצות פולסיה שבדרום בלארוס, שם גידל טבק מחוֹרקה ואמר מאוחר יותר שספג שם את "רשמיי הנמרצים, האצילים, הנרחבים והפוריים ביותר". מתוך כך יצא "אולסיה" (Olesya) (1898), סיפור האהבה ש, יחד עם "מולוך", הקנה לו את שמו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פטרבורג, צ'כוב ותחושת שנת 1905
קופרין עבר לבירה בדצמבר 1901 כדי להצטרף לירחון "ז'ורנל דליה וסייך" (Zhurnal Dlya Vsekh) ומצא את עצמו במרכז החיים הספרותיים הרוסיים. הוא הפך לחבר ומתכתב קבוע של אנטון צ'כוב, שבעצתו נעזר עד מותו של צ'כוב ב-1904, ורקם ידידות עם איוואן בונין שנמשכה כמעט ארבעים שנה. הוצאת "זנאנייה" של גורקי פרסמה אוסף של שמונה סיפורים ב-1903; טולסטוי שיבח את "שפתו החיה" וכינה אותו יורש אמיתי של צ'כוב, בעוד שגורקי דירג אותו במקום השלישי בין הסופרים הרוסים החיים.
ההצלחה לא הפכה אותו לנינוח. הוא כתב פחות ואמר לידיד מקייב: "החיים קשים: שערוריות, רכילות, קנאה, שנאה." מה שאיבד בכמות הוא הרוויח בדיוק: "בקרקס" (1902) זכה לשבחים מצ'כוב ומטולסטוי כאחד, ו"היהודייה" (1904) נכתב באמפתיה יוצאת דופן בתקופה של פוגרומים תדירים. אז "הדו-קרב" (The Duel), שהגה במהלך שנתו השנייה בצבא והשלים ב-3 במאי 1905, הפך אותו למחלוקת לאומית – התקבל על ידי השמאל כמסמר נוסף בארון הקבורה של האוטוקרטיה, וגונה על ידי שמרנים כהתקפה בוגדנית על הסדר השליט. ניקולס לוקר כינה זאת "פסגת הקריירה של קופרין... המבטיחה לו אלמוות בדברי הימים של הספרות הרוסית."
כדורים פורחים, פעמוני צלילה ותשואות פוחתות
לאחר 1905 פנה קופרין בגלוי נגד המשטר. הוא יצר קשרים עם מלחים מצי הים השחור בסבסטופול, ניסה להצטרף לספינת הקרב המורדת "פוטיומקין", צפה בהשמדת הסיירת "אוצ'קוב" בבלקלאווה, וכפי שהודה רק ב-1918, עזר להציל כמה ממלחיה. האדמירל צ'וכן נתן לו ארבעים ושמונה שעות לעזוב ופתח בהליכים שהסתיימו בקנס ובעשרה ימי מעצר בית. הוא הפך לבוחר לדומה הממלכתית הראשונה, עלה בכדור פורח עם הספורטאי סרגיי אוטוצ'קין, וירד לים השחור כצוללן.
שנים אלו הניבו את יצירותיו האהובות ביותר: "אמרלד" (1907), "שולמית" (1908), המבוססת על שיר השירים, ו"צמיד הגרנט" (1911), נובלה על אהבה חסרת סיכוי. ב-1909 קיבלו הוא ובונין יחד את פרס פושקין. אך "הבור" (The Pit), מחקרו על הזנות שפורסם בשלושה חלקים בין 1909 ל-1915, חשף את גבולותיו. הוא לא הצליח להחליט אם הספר הוא תיעודי או בדיוני; חלק א', הגדוש בפרטי בתי בושת שנצפו, הוא החזק בהרבה, והחלקים המאוחרים יותר נתקלו באדישות כמעט מוחלטת.
חורף פריז הארוך
גטצ'ינה נפלה לידי "הצבא הלבן" של יודניץ' באוקטובר 1919, וקופרין בילה שבועיים בעריכת עיתון המטה שלו. כשנסוגו הלבנים הוא הלך איתם והגיע לפריז ביולי 1920. שבע-עשרה השנים הבאות פירקו אותו. הוא היה עני, בודד, אלכוהוליסט גובר, ואחרי 1932 הראייה הכושלת שלו הרסה את כתב ידו. "נשארתי עירום... וחסר כל כמו כלב זקן חסר בית," כתב, וב-1925: "ככל שאדם מוכשר יותר, כך קשים לו החיים ללא רוסיה." הוא עדיין הפיק את "גלגל הזמן" (1929) ואת הספר האוטוביוגרפי "הצוערים" (1932), אך העבודה הייתה רטרוספקטיבית, מקיפה את המדינה שאיבד.
הוא הגיש בקשה לויזה סובייטית בסוף 1936 ועזב את תחנת גאר דו נור ב-29 במאי 1937, כשנפרד רק מבתו. ניקולאי טלשוב מצא אותו "מבולבל, מפטפט ופתטי": אדם שעזב את רוסיה חסון וחזר "כנכה כחוש... חלש, חלש אופי. זה כבר לא היה קופרין." בונין היה בוטה יותר: "הוא לא נסע לרוסיה – הוא נלקח לשם." סרטן הוושט הרג אותו ב-25 באוגוסט 1938.
מדוע אלכסנדר מכונה גאון
הטיעון לזכותו של קופרין נשען על יכולת לא אופנתית: זיכרון מוחלט של חוויות חיים, שהומר לפרוזה במהירות וללא קישוטים. הוא השתייך לעידן של ניסויים ספרותיים וסירב לכולם, כשהוא כותב רק את מה שעשה באופן אישי - וזו הסיבה שרופא השיניים, המודד, איש הקרקס, הצוללן וקצין חיל המצב נמצאים כולם בספרים, וזו הסיבה שפרקי בתי הבושת ב"הבור" עדיין נקראים כעיתונאות. פסק הדין של לוקר הוא הכן ביותר שקיים: "מה שקופרין ויתר עליו בריסון לצ'כוב, בשכנוע לגורקי ובעדינות לבונין, הוא פיצה עליו בקצב נרטיבי, בניית עלילה ועושר נושאי." זו שבח עם תג מחיר. טולסטוי כינה אותו יורשו האמיתי של צ'כוב; גורקי דירג אותו שלישי בקרב הרוסים; נבוקוב, בקרירות רבה יותר, הגדיר אותו "הקיפלינג הרוסי".
טיעון הנגד משמעותי, וחייו של קופרין עצמו מספקים אותו. תקופתו הגדולה צרה - בערך מ-1896 עד 1911 - והדעיכה שבאה אחריה הייתה ארוכה, ציבורית וחלקית בשליטתו, מוחמרת על ידי שתייה, גלות ועוני. "הבור", ספרו השאפתני ביותר, נכשל בשאלה מבנית שמעולם לא פתר. הוא לא היה חדשן בצורה; הוא ירש את הסיפור הקצר מצ'כוב ועבד עליו קשה במקום לעצב אותו מחדש. מה ששורד הוא לא מקוריות אינטלקטואלית אלא מלאכת יד יוצאת דופן: זיכרון של כתב המחובר לאוזן של סופר, והאומץ לחתום בשמו האמיתי על התקפה על הצבא הקיסרי.
מורשת
"הדו-קרב" האריך ימים יותר מהמוסד שאותו תקף, וקופרין נותר לאורך המאה ה-20 לאחד הקלאסיקונים הנקראים ביותר בספרות הרוסית, שעובד בלי סוף לקולנוע - חייהם של האנשים הפשוטים, האהבות האומללות, המגורים והבורדלים, שזכו לתהודה גדולה יותר מיצירות מתוחכמות מאותה תקופה.