אלברכט קוסל: הכימאי שקרא בשמם של אותיות החיים
כאשר נשאל בשנת 1911 מה הוא בעצם עושה במעבדה שלו, אלברכט קוסל סיפק לכתב של הניו יורק טיימס (The New York Times) את אחד התיאורים הכנים ביותר אי פעם של מדע בסיסי: "תהליכי החיים הם כמו דרמה, ואני חוקר את השחקנים, לא את העלילה. יש שחקנים רבים, ומאפייניהם הם שיוצרים את הדרמה הזו. אני שואף להבין את הרגליהם, את המוזרויות שלהם." השחקנים שהוא זיהה היו אדנין, ציטוזין, גואנין, תימין ואורציל. ארבעה עשורים לאחר מכן, אנשים אחרים פענחו את העלילה.
בנו של סוחר ברוסטוק
קוסל נולד ב-16 בספטמבר 1853 ברוסטוק (Rostock), בנם של אלברכט קרל לודוויג אנוך קוסל — סוחר וקונסול פרוסי — ושל קלרה ייפה קוסל (Clara Jeppe Kossel). בגימנסיה של רוסטוק הוא הפגין מוקדם מאוד נטייה ברורה לכימיה ולבוטניקה, ובשנת 1872 נרשם לאוניברסיטת שטרסבורג (University of Strassburg) כדי ללמוד רפואה.
הבחירה בשטרסבורג הייתה למעשה בחירה במורה. פליקס הופה-זיילר (Felix Hoppe-Seyler) עמד בראש המחלקה היחידה אז לביוכימיה בגרמניה, ותחתיו למד קוסל להתייחס לתוכן של תא כמושג כימי ולא ביולוגי. הוא למד גם אצל אנטון דה בארי (Anton de Bary), וילהלם פון ולדייר (Wilhelm von Waldeyer), אוגוסט קונדט (August Kundt) ואדולף פון באייר (Adolf von Baeyer) — קבוצת מורים יוצאת דופן — והשלים את לימודיו באוניברסיטת רוסטוק, שם עבר את בחינות ההסמכה לרפואה בשנת 1877.
פירוק הנוקלאין לגורמים
הוא חזר לשטרסבורג באותה שנה כעוזר מחקר של הופה-זיילר, ושם התמודד עם הבעיה שתגדיר את דרכו. בשנת 1869 פרידריך מישר (Friedrich Miescher) בידד מגרעיני תאים חומר שכינה "נוקלאין"; איש לא ידע מהו. קוסל הוכיח שהנוקלאין מורכב מחלק חלבוני וחלק שאינו חלבוני, ובידד את האחרון, ובכך קבע כי מדובר בחומצת גרעין. זה היה הצעד הראשון ההכרחי: בטרם יוכל איש לשאול מה עושה חומצת הגרעין, נדרש אדם שיוכיח כי מדובר בכלל בחומר כימי נפרד.
בשנת 1883 התמנה למנהל מחלקת הכימיה במכון לפיזיולוגיה של אוניברסיטת ברלין (University of Berlin), כיורשו של אוגן באומן (Eugen Baumann), ובמהלך שני העשורים הבאים — מ-1885 עד 1901 — ביצע את העבודה שעבורה הוא נזכר. זה אחר זה, קוסל בידד וזיהה את חמשת התרכובות האורגניות המצויות בחומצות גרעין: אדנין, ציטוזין, גואנין, תימין ואורציל. כיום הם נקראים נוקלאוטידים (או בסיסים חנקתיים), והם האלף-בית שבו נכתבים ה-DNA וה-RNA.
הוא לא יכול היה לדעת מה בדיוק הוא מלקט. הרעיון שחמשת המולקולות הקטנות הללו מקודדות תורשה היה רחוק חצי מאאה לעתיד, ונדרשו הקריסטלוגרפיה של רוזלינד פרנקלין (Rosalind Franklin) והמודל של סליל כפול מאת ווטסון וקริק משנת 1953 כדי לתת להם משמעות. אך קוסל ביצע את עבודת היסוד ההכרחית: הוא קבע מהם הרכיבים ובאילו מונחים כימיים יש לתאר אותם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מרבורג, ושאר התא
בשנת 1895 מונה קוסל לפרופסור לפיזיולוגיה ולמנהל המכון לפיזיולוגיה באוניברסיטת מרבורג (University of Marburg), ולאחר מותו של הופה-זיילר הוא נטל לידיו את עריכת כתב העת Zeitschrift für Physiologische Chemie, שהיה לב ליבו של התחום. בשנת 1896 הוא גילה את חומצת האמינו היסטידין, פיתח שיטות להפרדת בסיסי ההקסון הקרויים כך, והיה הראשונים שבידד את התיאופילין.
בשנת 1901 עבר להיידלברג (Heidelberg) כמנהל מכון היידלברג לחקר החלבונים, והדגש בעבודתו עבר לחציו השני של משבר הנוקלאין: החלבונים. מחקרו על הרכב החלבונים חשף את אופיים הפוליפפטידי של מולקולות החלבון, ובשנותיו המאוחרות יותר התמקד בפרוטמינים ובהיסטונים — החלבונים הקשורים לחומצת הגרעין בגרעין התא — כשהוא מכניס לשימוש את חומצת הפלאביאן כמגיב לניתוח חלבונים כמותي.
פרס נובל, 1910
בשנת 1910 זכה קוסל בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה "על גילוי ההיסטונים ושאר הבסיסים של חומצות הגרעין" — הוקרה על קביעת ההרכב הכימי של חומצות הגרעין בתא. בטקס שהתקיים ב-10 בדצמבר 1910, נאום ההצגה הציב את עבודתו במסגרת רחבה יותר: "חקר אורגניזם החיים הוביל יותר ויותר לתפיסה לפיה היחידות העצמאיות הקטנות ביותר שלו — התאים — מנהלות אף הן במידה מסוימות חיים עצמאיים ומהוות את המושבה האמיתית של התהליכים החיוניים."
כבוד נוסף הגיע בעקבותיו. בשנת 1911 הוא נסע לארצות הברית כדי לשאת את הרצאת הרטר באוניברסיטת ג'ונס הופקינס (Johns Hopkins University) בנושא "החלבונים" — הביקור היחיד אי פעם שערך באמריקה. בשנת 1923 הוא נבחר כנציג גרמניה לקונגרס הפיזיולוגי האחד-עשר באדינבורו (Edinburgh) וקיבל תואר כבוד מאוניברסיטת אדינבורו, מחווה משמעותית כלפי מדען גרמני זמן קצר כל כך לאחר המלחמה.
סירוב שקט
אותה מחווה לא הייתה מקרית. בשנת 1914 סירב קוסל לחתום על מנשר הפרופסורים הגרמנים שהגן על התנהלות ארצם במלחמה — מסמך שכמעט כל איש אקדמיה גרמני בולט שם את שמו עליו. בשנת 1917 הוא סירב ללחץ ממשלתי להצהיר פומבית שאספקת המזון של גרמניה מספקת בעוד שלא כך היה פני הדברים. הוא לא היה איش פוליטי, אך בשתי ההזדמנויות הללו סירב להעניק את סמכותו לשקר.
סטודנטים, שותפים למחקר ובן פיזיקאי
המעבדה של קוסל הייתה צינור כמו גם בית מלאכה. יחד עם הנרי דריסדייל דייקין (Henry Drysdale Dakin) הוא חקר את הארגינאז וגילה את האגמטין בביצי דגי הרינג. אדווין ב. הארט (Edwin B. Hart), שעבר דרך מסלולו, המשיך לניסוי הגרגר הבודד המפורסם בשנים 1907–1911 ולעבודה תזונתית על אנמיה וזوب; סטודנט אחר, אוטו פולין (Otto Folin), גילה את הפוספוקריאטין.
בשנת 1886 נשא קוסל לאישה את לואיזה הולצמן (Luise Holtzmann), בתו של פרופסור להדפסה גרמנית וסנסקריט בהיידלברג, אדולף הולצמן. מתוך שלושת ילדיהם, שניים שרדו עד בגרות: ולטר, שנולד ב-1888, וגרטרוד, שנולדה ב-1889. לואיזה מתה מדלקת לבלב חריפה בשנת 1913. ולטר קוסל הפך לפיזיקאי נודע ולפרופסור לפיזיקה עיונית בטיבינגեն (Tübingen), וניסח את תיאוריית הקשר הכימי היוני וכלל האוקטט, כשהוא מנחיל את שמו לחוק ההעתקה של זומרפלד-קוסל — מקרה יוצא דופן שבו אב ובן מעצבים מחדש כל אחד מדע שונה.
היידלברג, 1927
קוסל הפך לפרופסור אמריטוס בשנת 1924 אך המשיך להרצות בהיידלברג. באפריל 1927 הוא נסע לאנגליה לרגל חגיגות המאה לליסטר. שלושה חודשים לאחר מכן, ב-5 ביולי 1927, הוא מת בהיידלברג מתעוקת חזה (אנגינה פקטוריס), בגיל שבעים ושלוש.
המכון לאלברכט קוסל לנוירו-רגנרציה באוניברסיטת רוסטוק נושא את שמו. האנדרטה העמידה יותר היא אלף-בית בן ארבע האותיות שליקט מבלי לדעת שהוא כזה.