אלבר לברן: המהנדס שחתם על סיום הרפובליקה
שארל דה גול (Charles de Gaulle) נשא את פסק הדין שליווה את אלבר לברן מאז: "כראש מדינה חסרו לו שני דברים: לא הייתה מדינה, והוא לא היה ראש". זוהי אמירה אכזרית, והיא אינה הוגנת לחלוטין. האיש שדה גול ביטל סיים ראשון במחזורו בשני בתי הספר הקשים ביותר בצרפת, ובילה ארבעים שנה בהיותו האדם המוכשר ביותר כמעט בכל חדר אליו נכנס. ואז הגיע יוני 1940.
בראש הכיתה בשני בתי הספר
הוא נולד ב-29 באוגוסט 1871 במרסי-לה-או (Mercy-le-Haut) שבמחוז מרת-או-מוזל, למשפחת חקלאים, שישה חודשים לאחר שצרפת איבדה את המחוזות השכנים לגרמניה. הוא למד באקול פוליטקניק (École Polytechnique) ואחר כך באקול נסיונל סופרייר דה מין (École Nationale Supérieure des Mines), וסיים בראש הרשימה בשניהם - הישג שבמערכת הצרפתית מסמן אדם לכל חייו. הוא הצטרף לחיל המכרות (Corps des Mines) ועבד כמהנדס בווזול (Vesoul) ובנאנסי (Nancy).
ההכשרה ההיא מסבירה כמעט הכל עליו. לברן עוצב להיות מנהל בעל דיוק טכני יוצא דופן, אדם שיכול לשלוט בתיק, למדן מערכת ולהפיק את התשובה הנכונה. הוא מעולם לא עוצב להיות פוליטיקאי של כוח רצון. להבחנה הזו תהיה חשיבות עצומה, פעם אחת.
הציר מאגן הברזל
החיים הציבוריים הגיעו מוקדם. בשנת 1898 נבחר לחבר מועצה מחוזית באודן-לה-רומן (Audun-le-Roman), ובשנת 1900, בגיל עשרים ותשע, נכנס לבית הנבחרים כרפובליקני שמאלי עבור ברי (Briey) - מחוז הבחירה שבמרכז אגן הברזל הגדול של לורן, מה שהפך מהנדס מכרות לנציג בעל כישורים מתאימים בצורה יוצאת דופן. הוא החזיק במושב עד 1919 ושימש כיו"ר מועצת המחוז של מרת-או-מוזל מ-1906 עד 1932.
הקריירה המיניסטריאלית שלו הייתה משמעותית ובאופן אופייני, טכנית. הוא היה שר המושבות מ-1911 עד 1914, שר המלחמה לתקופה קצרה בינואר 1913, ואז, תחת קלמנסו (Clemenceau), שר המצור והאזורים המשוחררים מ-1917 עד 1919 - התפקיד של ניהול לוחמה כלכלית נגד גרמניה ואז שיקום המחוזות ההרוסים של הצפון והמזרח, שהיו במקרה שלו עצמו. הוא נשא לאישה את מרגריט ניבואה (Marguerite Nivoit) והיו להם שני ילדים, ז'אן ומארי.
הוא הצטרף לברית הדמוקרטית, נכנס לסנאט בשנת 1920, וכיהן כנציג צרפת בחבר הלאומים מ-1922 עד 1924. הוא היה סגן נשיא הסנאט לאורך שנות ה-20 המאוחרות והפך לנשיאו בשנת 1931. זו הייתה העלייה הקלאסית של האנשים הרציניים של הרפובליקה השלישית: לא נוצצת, מצטברת, ראויה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →רפובליקה של שבע-עשרה ממשלות
ב-6 במאי 1932 נורה למוות הנשיא פול דומר (Paul Doumer) בפריז. ארבעה ימים לאחר מכן בחרו הפרלמנטרים בלברן להחליפו, והם בחרו בו בדיוק בגלל שהוא לא היווה איום: אדם ללא סיעה, מכובד על ידי הכל ולא מאיים על שאיפתו של איש. הוא הפעיל מעט כוח כנשיא, שזה היה התכנון החוקתי וגם משמעות תפקידו.
הוא היה, לפי הסטנדרטים של התפקיד, דייר פעיל וממושמע. הוא ערך ביקורי מדינה ביוגוסלביה, בבריסל ובממלכה המאוחדת. הוא ניהל בצורה נכונה להפליא את הגעת החזית העממית ואת עשור של ורטיגו: שבעה-עשר נשיאי מועצה עברו דרך משרדו בין 1932 ל-1940. באפריל 1939, כאשר המלחמה התקרבה באופן גלוי, הוא נבחר מחדש, בעיקר משום שהעדר השיוך המפלגתי שלו הפך אותו למועמד היחיד שאיש לא יילחם עליו.
יוני 1940
ואז הצבא נשבר. בקטסטרופה של יוני 1940, כאשר הממשלה ברחה לבורדו (Bordeaux), הקבינט התפצל בין אלו שרצו להמשיך להילחם מצפון אפריקה לבין אלו שרצו שביתת נשק. לברן צידד במחנה שביתת הנשק, ובאמצע יוני הוא קרא למרשל פטן (Pétain) להקים ממשלה. זו הייתה הפעולה המכרעת של חייו, שנעשתה באופן חוקתי, שנעשתה בצורה נכונה, ושנעשתה בצורה שגויה.
ב-10 ביולי, בווישי (Vichy), האספה הלאומית הצביעה על הענקת סמכויות מכוננות מלאות לפטן, ולברן פרסם את החוק החוקתי שעשה זאת. למחרת הכריז פטן על עצמו כראש המדינה הצרפתית. לברן מעולם לא התפטר. הוא פשוט הפסיק להיות נשיא כי מישהו אחר התחיל. הוא פרש לוויזיל (Vizille) שבאזור איזר (Isère) וחי בשקט.
טירת איטר ואחרי
הגרמנים באו לקחת אותו באוגוסט 1943. הוא נעצר וגורש לטירת איטר (Itter Castle) בטירול, המצודה שבה החזיק הרייך את אוסף האסירים הצרפתים הבולטים שלו, והוחזר לוויזיל תחת מעקב באוקטובר. זו הייתה חוויה קשה, וזה היה גם, בחשבון המוסרי של השחרור, משהו קרוב לזיכוי חלקי.
הוא פגש את דה גול ב-11 באוקטובר 1944 והבהיר את עמדתו: הוא מעולם לא התפטר רשמית, ולכן העברת הכוח ב-1940 מעולם לא הייתה שלמה. הוא חזר על הטיעון כעד במשפטים של פטן ושל לאוואל (Laval), תוך שהוא מתעקש שהחוט החוקי של הרפובליקה לא נחתך. זו הייתה הגנה של מהנדס - ניתנת לוויכוח טכני, חסרת משקל פוליטי.
לברן חי בפרישה לאחר מכן. הוא מת מדלקת ריאות בפריז ב-6 במרץ 1950, בגיל שבעים ושמונה, וזכה להלוויה ממלכתית בנוטרדאם.
מדוע אלבר מכונה גאון
אם המילה חלה על לברן בכלל, היא חלה על דבר אחד הניתן לאימות: יכולת אנליטית גולמית. לדרג ראשון מתוך האקול פוליטקניק וראשון שוב מתוך האקול דה מין זה בערך מדד אובייקטיבי לאינטליגנציה טכנית כפי שכל חברה תכננה, והוא עשה זאת פעמיים. הוא אז הפך את המוח הזה לשימושי - לכלכלת המכרות של לורן, למנגנון המצור בזמן המלחמה, לשיקום האזורים ההרוסים. זה אמיתי, ונשכח ברובו, כי לא על זה נשפטים נשיאים.
טיעון הנגד הוא מכריע. נשיאותו של לברן הסתיימה בכישלון הפוליטי הגדול ביותר בהיסטוריה הצרפתית המודרנית. כאשר הוצגה בפניו ביוני 1940 בחירה בין המשך המלחמה מהאימפריה לבין קבלת שביתת נשק תחת מרשל שהתכוון לבטל את הרפובליקה, הוא בחר בשביתת הנשק ואז פרסם את החוק שפירק את החוקה שעליה נשבע להגן. הוא הפעיל מעט כוח, אך הוא החזיק בדיוק מספיק כדי לסרב, ולא עשה זאת. העקיצה של דה גול על ראש מדינה שלא היה ראש היא לא אדיבה, אך היא מזהה את הליקוי האמיתי: לא אינטליגנציה, אלא רצון. ההתעקשות שלו לאחר המלחמה שהוא מעולם לא התפטר נקראת כאדם המשיג נכונות פרוצדורלית היכן שנדרש אומץ.
לברן היה מוח טכני מהשורה הראשונה ושחקן פוליטי מהשורה הרביעית, ושתי העובדות אינן מבטלות זו את זו. הוא מקרה בוחן לכמה רחוק אינטלקט לבדו מביא מנהיג במשבר אמיתי, שזה לא רחוק.
מורשת
לברן הוא הנשיא האחרון של הרפובליקה הצרפתית השלישית ותמיד ייזכר כקברן שלה ולא כמהנדס שדורג ראשון בשתי ה-Grandes Écoles. המוניטין שלו אינו ניתן להפרדה משבועיים בודדים. ובכל זאת, סירובו להתפטר הותיר טיעון טכני שהמשכיותה החוקית של הרפובליקה שרדה את וישי - טיעון שהצרפתים החופשיים העלו בסופו של דבר בדרכם שלהם, הכוחנית יותר. הוא היה אדם הגון, מסוגל וממושמע בתפקיד וברגע שדרשו משהו אחר לחלוטין.