אלברט ב. סייבין: החיסון שבלעתם
לפני שהסכים לתת את חיסון הפוליו שלו למישהו אחר, אלברט סייבין (Albert Sabin) ועמיתיו למחקר שתו בעצמם את הנגיף המוחלש החי. מה שיצא ממעבדה זו היה מספר טיפות שניתנו דרך הפה במקום באמצעות מחט בזרוע — חיסון זול ופשוט מספיק כדי לשנע אותו לכפרים ללא מרפאות וללא קירור. הגעה לכך דרשה מסייבין להוכיח שהתחום כולו טעה בנוגע לאופן שבו הפוליו חודר לגוף האדם, ולאחר מכן לבצע את הניסוי המכריע שלו בברית המועצות, מכיוון שלא הצליח להשיג אישור לניסוי כזה בארצות הברית.
מביאליסטוק לניו יורק
סייבין נולד ב-26 באוגוסט 1906 בביאליסטוק, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית וכיום נמצאת בפולין. בשנת 1921 היגרה משפחתו לארצות הברית כדי להימלט מרדיפות יהודים, והוא הפך לאזרח אמריקאי בשנת 1930. הוא קיבל תואר דוקטור לרפואה באוניברסיטת ניו יורק בשנת 1931 והחל לעבוד על פוליו מיד לאחר מכן, תוך שהוא עובר הכשרה בבית החולים בלוויו (Bellevue Hospital) בניו יורק ובמכון ליסטר לרפואה מונעת (Lister Institute of Preventive Medicine) בלונדון.
הדרך השגויה
סייבין הצטרף לקולג' לרפואה של אוניברסיטת סינסינטי בשנת 1939 כפרופסור חבר לרפואת ילדים, ושם ביצע את התגלית שעליה מבוסס כל השאר. התיאוריה הרווחת גרסה כי נגיף הפוליו חודר דרך האף ומערכת הנשימה ונודד לעצבים. בעבודה המבוססת על מחקרי נתיחה שלאחר המוות, הפריך סייבין זאת. הנגיף, כפי שהראה, תוקף תחילה את מערכת העיכול, ורק לאחר מכן עובר לרקמת העצב.
זה לא היה פרט שולי. אם הפוליו הוא ביסודו זיהום של המעיים, הרי שהמקום ההגיוני לפגוש אותו הוא במעיים — מה שאומר חיסון שניתן לבליעה, ומייצר חסינות בדיוק היכן שהנגיף נוחת.
עבודת מלחמה
כאשר החלה מלחמת העולם השנייה, הצטרף סייבין לוועדת הנגיפים של מועצת האפידמיולוגיה של צבא ארצות הברית ושירת באירופה, אפריקה, המזרח התיכון ובאוקיינוס השקט. זו הייתה למידה של אפידמיולוגיית שטח בתנאים בלתי אפשריים, והיא הייתה פורייה: במהלך משימות אלו פיתח חיסונים נגד דלקת מוח (אנצפליטיס), קדחת זבוב החול וקדחת דנגי. הניסיון של חיסון חיילים במקומות ללא תשתית עיצב את מה שבנה בהמשך.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שלושה זנים מוחלשים
לאחר המלחמה הוא חזר לעסוק בפוליו. אמונתו, בניגוד לזו של ג'ונאס סאלק (Jonas Salk), הייתה שרק נגיף חי יכול להבטיח חסינות לאורך זמן; סאלק טען שחיסון מנגיף מומת בטוח יותר, מכיוון שחיסון שאינו מכיל נגיף חי אינו יכול, באופן סביר, לגרום למחלה. עד שנת 1957 בודד סייבין זנים מוחלשים של כל שלושת סוגי נגיף הפוליו המסוגלים לעורר נוגדנים מבלי לגרום למחלה. הוא ועמיתיו בדקו אותם על עצמם תחילה. הניסויים נערכו בין 1957 ל-1959.
הניסוי הסובייטי
עד אז היה החיסון המוזרק של סאלק כבר בשימוש מוצלח ברחבי ארצות הברית, וסייבין לא הצילח להשיג תמיכה לניסוי שדה מבוקר רחב היקף בביתו. לכן הוא יצא לחוץ לארץ, ושכנע את ברית המועצות לערוך אחד; ניסויים נוספים התקיימו בצ'כוסלובקיה. הם הצליחו בשנת 1960, כשהם מדגימים את יעילות החיסון האוראלי בקנה מידה ששום דבר באמריקה לא יכול היה להשתוות לו. שירות בריאות הציבור של ארצות הברית אישר את החיסון בשנת 1961, והוא הפך לזמין מסחרית באותה שנה.
לאחר מכן הוא עשה את מה שסייבין תכנן שיעשה. מכיוון שהיה כה קל למתן — ללא מזרקים, ללא מזרקים מיומנים, ללא שרשרת קירור באותה חומרה — החיסון האוראלי החליף את הגרסה המוזרקת של סאלק בחלק גדול מהעולם, והוביל מסעות חיסון המוניים ברחבי מרכז ודרום אמריקה והפך לתקן העולמי לחיסון נגד פוליו.
שנים מאוחרות
סייבין הפך לפרופסור אמריטוס בסינסינטי ב-1971, כיהן כנשיא מכון ויצמן למדע בין השנים 1970 ל-1972, וב-1974 הפך ליועץ במשרה מלאה במכון הלאומי לסרטן של ארצות הברית, תוך שהוא מחזיק גם במשרת פרופסור למחקר באוניברסיטה הרפואית של דרום קרוליינה עד 1982. הוא פרש מעבודה במשרה מלאה ב-1986 אך המשיך להרצות ולייעץ, כשהוא מקדם שיתוף פעולה בינלאומי למיגור מחלות. הוא נפטר ב-3 במרץ 1993 בוושינגטון די.סי., בגיל שמונים ושש, וקבור בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.
מדוע אלברט מכונה גאון
טענתו של סייבין נשענת על שתי פעולות שיפוט מקושרות, הראשונה אנליטית והשנייה אסטרטגית. האנליטית הייתה סירוב לקבל את הקונצנזוס לגבי האופן שבו נגיף הפוליו מגיע לקורבנותיו. כולם ידעו שהוא חודר דרך דרכי הנשימה; סייבין בחן את הפתולוגיה וקבע שהזיהום מתחיל במערכת העיכול. ביטול אמונה מושרשת על מחלה שהטילה אימה על יבשת שלמה, על בסיס ראיות, הוא החצי הקשה יותר של המדע.
הפעולה האסטרטגית נבעה מכך. לאחר שמיקם את הזיהום במעיים, הוא פנה לחיסון חי מוחלש שניתן לבליעה — תוך הימור על חסינות עמידה, וקריטית מכך, על יכולת הפצה. חיסון שדורש מחט ויד מיומנת הוא חיסון למדינות עשירות. חיסון הניתן כטיפות בפה יכול להילקח לכל מקום על ידי כל אחד, וזו הסיבה שהפוליו נדחק מרוב חלקי העולם ולא רק מצפון אמריקה. נכונותו לשתות את הנגיף בעצמו, ולקחת את הניסוי שלו ליריב מהמלחמה הקרה כאשר מדינתו לא תממנה אותו, מתארת סוג מסוים של אומץ.
טיעון הנגד משמעותי ואין לבטל אותו. סאלק השיג חיסון עובד לזרועות האמריקאים תחילה, וחיים ניצלו בטווח הזמן הזה. מזיק מכך, סייבין טעה לגבי שאלת הבטיחות שחילקה ביניהם: חיסון מנגיף חי נושא סיכון קל אך אמיתי לגרום לשיתוק, ועד שנת 1999 פאנל מייעץ פדרלי המליץ שארצות הברית תחזור לחיסון הנגיף המומת של סאלק בדיוק מהסיבה הזו, המלצה שאושרה מחדש ב-2009. הניסויים המכריעים נערכו על ידי עמיתים סובייטים על אוכלוסיות סובייטיות. והמחקר המאוחר יותר של סייבין, כולל עבודתו על סרטן, לא הניב דבר המתקרב לאותה משמעות. הגאונות שלו הייתה אמיתית וספציפית; היא לא הייתה חסינה מטעויות.
מורשת
הטיפות על קוביית סוכר הן בין האובייקטים המשמעותיים ביותר של המאה העשרים. הפוליו, ששיתק ילדים במאות אלפים בזיכרון החי, נדחק לסף הכחדה, והכלי שעשה את רוב העבודה בחלקים העניים ביותר של העולם היה של סייבין. החזרה הסופית לחיסון של סאלק במדינות עשירות אינה הפרכה אלא סימן לניצחון: אומה מודאגת מסיכון חיסון של אחד למיליון רק לאחר שהמחלה עצמה הפסיקה להגיע.