אלן פיירפיט: השר שחזה את סין
בשנת 1973 פרסם וותיק ממשל צרפתי ספר בשם Quand la Chine s'éveillera… le monde tremblera (כשסין תתעורר... העולם ירעד). מאו עוד היה בחיים. הכלכלה של סין הייתה שולית. הכותרת הפכה לאחד הביטויים המצוטטים ביותר בסוף המאה העשרים, ומחברו בילה את עשרים ושלוש השנים הבאות בצפייה בהתגשמות התחזית, כשהוא מפרסם את ספר ההמשך — La Chine s'est éveillée (סין התעוררה) — בשנת 1996. אלן פיירפיט (Alain Peyrefitte) היה עד אז שר לשעבר בשש פעמים, חבר האקדמיה הצרפתית (Académie française), וניצול של פיגוע מכונית תופת. הוא נקבר בארמון האינווליד (Les Invalides), לצד נפוליאון.
בנו של מורה
פיירפיט נולד ב-26 באוגוסט 1925 בנאז'אק (Najac), כפר הררי במחוז אוורון (Aveyron), להורים שהיו שניהם מורים. זה היה המנגנון הקלאסי של הקידום הרפובליקני הצרפתי, והוא פעל ביעילות כמעט מכנית. הוא למד באקול נורמל סופרייר (École Normale Supérieure) ברחוב ד'אולם — מגרש האימונים של האליטה האינטלקטואלית של המדינה — קיבל דוקטורט בספרות ומדעי הרוח, ולאחר מכן, באופן יוצא דופן, הוסיף את האקול נשיונל ד'אדמיניסטרסיון (École Nationale d'Administration), בית הספר המייצר את בכירי הפקידים של צרפת. כמעט איש לא עשה את שניהם. השילוב יצר אדם שהיה בקיא באותה מידה בכתיבת תזה ובניהול משרד ממשלתי, וזה הגדיר את כל מה שבא לאחר מכן. ספרו הראשון, בשנת 1946, היה כרוניקה של חיי סטודנטים ב-ENS; השני שלו, Le Mythe de Pénélope (מיתוס פנלופה, 1949), זכה להוקרה מהאקדמיה הצרפתית כשהיה בן עשרים וארבע.
דיפלומט, ואז גוליסט
הוא בילה כעשור כדיפלומט מקצועי, עם תפקידים במערב גרמניה ובפולין ושירות בקה ד'אורסה (Quai d'Orsay), ובסופו של דבר הגיע לדרגת שר מיופה כוח בשנת 1975. הפוליטיקה תבעה אותו ב-1958, שנת הייסוד של הרפובליקה החמישית, כאשר נבחר לציר עבור סן-א-מארן (Seine-et-Marne) — מושב שיחזיק בו לאורך מחזוריות חקיקה רצופות עד 1993, וחזר לפרלמנט כסנאטור בשנת 1995.
מה שהבדיל אותו היה הקרבה. פיירפיט הפך לאיש סודו של שארל דה גול (Charles de Gaulle), והוא עשה דבר שמעטים ממקורבי הגדולים מצליחים לעשות: הוא רשם הערות. התוצאה, שפורסמה עשורים מאוחר יותר בשם C'était de Gaulle (זה היה דה גול) בשלושה כרכים (1994, 1997 ו-2000), היא תיעוד כמעט מילה במילה של שיחותיו הפרטיות של הגנרל והמקור הראשוני ההכרחי להבנת האופן שבו דה גול חשב בפועל.
שר של הכל
השיא המיניסטריאלי שלו נקרא כמו סיור במדינה הצרפתית. הוא היה מזכיר המדינה למידע מאפריל עד ספטמבר 1962, לאחר מכן בקצרה שר למען המהגרים החוזרים במהלך היציאה מאלג'יריה, ואז שר המידע מ-1962 עד 1966 — למעשה קולו של הממשל. הוא עבר למחקר מדעי, שאלות אטומיות וחלל (1966–67), ואז לחינוך לאומי (1967–68). תחת ממשלות מאוחרות יותר הוא כיהן כשר לרפורמות אדמיניסטרטיביות (1973–74), שר לענייני תרבות וסביבה (מרץ–מאי 1974), ולבסוף כשומר החותמות — שר המשפטים — מ-1977 עד 1981 תחת ואלרי ז'יסקר ד'אסטן (Valéry Giscard d'Estaing).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לא הכל היה מכובד. במהלך מלחמת אלג'יריה הוא טען בעד חלוקת אלג'יריה, עמדה שההיסטוריה התייחסה אליה בחומרה. וישנה אירוניה שהוא מעולם לא נמלט ממנה לחלוטין: האיש שיכתוב את כתב האישום הסופי נגד הטרשת המנהלית הצרפתית בילה עשרים שנה בניהולה.
אבחון המחלה הצרפתית
אותו כתב אישום היה Le Mal français (המחלה הצרפתית, 1976), רב-מכר ששאל האם משהו ספציפי לאופי הצרפתי יצר את הייסורים המוזרים והחוזרים של המדינה — הריכוזיות שלה, חוסר האמון שלה במוסדות ביניים, הכישרון שלה לרפורמות חסומות. זה היה ספר יוצא דופן עבור פוליטיקאי מכהן: עבודה של בחינה עצמית לאומית שנכתבה על ידי מי שהחזיק במנופים.
הוא העמיק את הטיעון ב-La Société de confiance (חברת האמון, 1995), שהציג תזה מוכרת כיום אך לא אופנתית דאז — שעושרן של אומות נשען פחות על משאבים או הון מאשר על מאגר האמון הבלתי מוחשי שחברה מחזיקה בעצמה. מדינות שסומכות מתפתחות; מדינות המאורגנות סביב חשדנות והיררכיה קופאות. הוא גם כתב את La Tragédie chinoise (הטרגדיה הסינית, 1990) לאחר אירועי טיאננמן, ואת Encore un effort, Monsieur le Président (עוד מאמץ אחד, אדוני הנשיא, 1985). כתביו המקובצים הופיעו בשלושה כרכים בשנת 1998.
הפצצה, והמעיל הירוק
ב-10 בפברואר 1977 הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית, ותפס את הכיסא ה-11, כיורשו של פול מוראן (Paul Morand). ב-15 בדצמבר 1986, חברים בקבוצת השמאל הקיצוני אקסיון דירקט (Action Directe) פוצצו את מכוניתו מחוץ לביתו. פיירפיט שרד. הנהג שלו לא. הוא היה שר המשפטים במהלך השנים שבהן הוקמה אקסיון דירקט, והתקיפה הייתה התזכורת החריפה ביותר האפשרית לכך שספריו נכתבו על ידי אדם עם אויבים אמיתיים. הוא הועלה לדרגת מפקד במסדר האמנויות והספרות (Ordre des Arts et des Lettres) בספטמבר 1974, ובחודש מותו, למפקד מסדר הכבוד התרבותי של מונקו.
מדוע אלן נקרא גאון
היכולת שפעלה אצל פיירפיט היא זיהוי דפוסים השוואתי על פני אופקי זמן ארוכים מאוד — היכולת להביט על אומה ולזהות את המשתנה הבלתי מוחשי שיקבע את מסלולה עשורים קדימה. פעמיים הוא עשה זאת בצורה בולטת. בשנת 1973 הוא זיהה את סין כמעצמה העולה בעוד המדינה הייתה עדיין מזועזעת מהמאואיזם ונדחתה על ידי רוב האנליסטים המערביים ככישלון קבוע; הוא חי מספיק כדי לפרסם את ספר ההמשך המאשר זאת. ב-La Société de confiance הוא טען שאמון הוא תשומת לב כלכלית, וצפה קו של כלכלה מוסדית שידרוש דור נוסף כדי להפוך לקונצנזוס. ההכשרה הכפולה של רחוב ד'אולם ו-ENA היא המנגנון: היו לו את הכלים של מלומד והנתונים של מנהל, ומעטים האנשים שהחזיקו בשניהם.
טיעון הנגד אמיתי. פיירפיט היה מסאי בעל כוח, לא מדען חברתי, והתזות הגדולות שלו נטענו רטורית במקום להיבדק. תחזית סין נוסחה בצורה רחבה מספיק כדי להיות קשה להפרכה ודרשה עשרים וחמש שנים כדי להיראות נבואית — זמן רב להיות צודק. Le Mal français אבחן מכונה שהוא עצמו הפעיל באופן אישי במשך שני עשורים, מה שחלק קראו לו תובנה ואחרים כהתחמקות. תמיכתו בחלוקת אלג'יריה הייתה טעות בשיקול הדעת פשוטה. והספר העמיד ביותר שלו, C'était de Gaulle, חב את ערכו פחות לאינטלקט שלו מאשר לקרבה שלו למישהו אחר ולמשמעת שלו בתמלולו. פסק הדין הכנה: לא פילוסוף מקורי, אלא מוח אבחנתי מדרגה ראשונה עם אורך מוקד ארוך מהרגיל, שהאינטואיציות המרכזיות שלו הזדקנו טוב יותר מאלה של כמעט כל בני דורו.
מורשת
פיירפיט מת בפריז ב-27 בנובמבר 1999. הקבורה בארמון האינווליד הציבה את בנו של המורה מאוורון בין המתים המכובדים של המדינה הצרפתית — תוצאה שהספרים שלו היו מזהים כעדות הן להבטחה המריטוקרטית של הרפובליקה והן לתיאבון המתמשך שלה לגדולה. הביטוי שטבע עדיין נמצא בשימוש, לרוב ללא ייחוס, בכל פעם שסין נעה. ו-La Société de confiance שרד בשקט את הפוליטיקה: הטיעון שלו ששגשוגה של אומה מתחיל בשאלה האם אזרחיה סומכים זה על זה נשמע כעת פחות כפרובוקציה של מסאי אלא כתיאור של העולם.