אגוסטינו קראצ'י: האח שלימד את אירופה להסתכל
בסדנה בבולוניה (Bologna) במהלך שנות ה-80 של המאה ה-16, החליטו שלושה בני משפחה — שני אחים ובן דוד — שהציור האיטלקי סטה מדרכו, ויצאו להקים בית ספר כדי לתקן זאת. הבכור שבין האחים הוכשר כצורף, למד לחרוט בנחושת בוונציה, והחזיק במנעד טכני שאפשר לו לשחזר את טיציאן (Titian), טינטורטו (Tintoretto) וורונזה (Veronese) בנאמנות כה רבה עד שהדפסיו נפוצו ברחבי אירופה ובסופו של דבר תפסו את עינו של רמברנדט (Rembrandt). שמו היה אגוסטינו קראצ'י. במשך ארבע מאות שנים הוא תויג תחת תווית אחת, מצומצמת במידת מה: אחיו הבכור של אניבאלה (Annibale).
בנו של חייט בבולוניה
אגוסטינו היה בנו של חייט בולונזי, שנולד בעיר ב-16 באוגוסט 1557. דבר ברקע זה לא ניבא קריירה במרכז האמנות האירופית. הוא הגיע לציור בדרכים עקיפות, דרך המתכת: הכשרתו הראשונה הייתה כצורף, משמעת של אזמל חריטה ומחט ולא של מכחול, והרגלי התלמדות זו — דיוק, חריצה, בנייה סבלנית של גוונים מתוך קווים — מעולם לא עזבו אותו. רק לאחר מכן למד ציור של ממש, אצל פרוספרו פונטנה (Prospero Fontana) וברתולומאו פסארוטי (Bartolomeo Passarotti), שני אמנים בולונזיים מבוססים מדור המנייריזם המאוחר, שיצירתם תהפוך עד מהרה למושא התנגדותם של בני משפחת קראצ'י.
ההכשרה המכרעת לא הייתה מקומית. אגוסטינו נסע ברחבי צפון איטליה, הגיע לפארמה (Parma) כדי ללמוד את קורג'ו (Correggio) ממקור ראשון, ולוונציה, שם הצבע והטיפול האטמוספירי של טינטורטו וורונזה חדרו לעבודתו המוקדמת ונשארו שם. בוונציה הוא גם רכש את המיומנות שתגדיר אותו, כאשר הוכשר כאמן תחריט תחת אמן ההדפס ההולנדי קורנליס קורט (Cornelis Cort) — לצד אחיו הצעיר אניבאלה.
אמן התחריט המשחזר
החל מ-1574 יצר אגוסטינו הדפסים, ועד שנת 1580 הפך התחריט למרכיב משמעותי בתפוקתו ולא לעיסוק משני. הקטגוריה שבה עבד, תחריט משחזר, נשמעת משנית אך לא הייתה כזו. לפני המצאת הצילום, תחריט על פי ציור היה הדרך היחידה שבה תמונה יכלה לצאת מן החדר שבו הייתה תלויה. לוחות ההדפסה של אגוסטינו לפי פדריקו בארוצ'י (Federico Barocci), טינטורטו, טיציאן וורונזה הופצו ברחבי אירופה, והם זכו להערצה מצד אמנים פעילים ולא רק לשימוש מצד אספנים: רמברנדט היה בין אלו שהעריכו אותם.
תרגום ציור שמן ונציאני לקווים שחורים על נייר לבן אינו העתקה. זוהי בעיה של המרה — האמן חייב להמציא מערכת סימנים שתחליף את הצבע, את נפילת האור על הבשר, את ההבדל בין משי לאבן. אגוסטינו היה מוכשר באופן יוצא דופן בפתרון בעיה זו, והוא עשה זאת עבור מקורות שונים בתכלית, תעלול קשה יותר מאשר שליטה בסגנון יחיד. הוא גם יצר הדפסים ותצריבים מקוריים פרי דמיונו, כולל גוף עבודות ארוטי; אחת מתמונות אלו צפה מחדש מאות שנים מאוחר יותר בהרכב האמנותי של הציור האושר של החיים (Le bonheur de vivre) של מאטיס (Matisse).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האקדמיה של הפרוגרסיביים
מיזם משפחת קראצ'י היה קולקטיבי. יחד עם אניבאלה ובן דודם לודוביקו (Ludovico), הקים אגוסטינו אקדמיה בבולוניה — ה-Accademia degli Incamminati, בערך "האקדמיה של אלו היוצאים לדרך" — עם מטרה רפורמיסטית מפורשת: לפתח חלופות למנייריזם ולהעלות את מעמדה של האסכולה הבולונזית. זה הצליח. האסכולה הבולונזית הפכה לאחד הכוחות הדומיננטיים בציור האיטלקי של המאה ה-17, ומודל ההוראה של קראצ'י, הבנוי על רישום מן החיים ומחקר ישיר של גדולי אמני המאה ה-16, עיצב את הוראת האמנות האקדמית לדורות.
תפקידו של אגוסטינו באקדמיה התאים לו. הוא היה המלומד, האח בעל הנטיות התאורטיות והזיכרון החזותי הרחב שנבנה במשך שנים של תרגום תמונות של אחרים. באקדמיה, זו אינה תכונה משנית; זו תוכנית הלימודים.
הפרסקו וציורי המזבח
עבודתו הציורית של אגוסטינו התנהלה במקביל להדפסים ולא אחריהם. בני משפחת קראצ'י שיתפו פעולה במחזורי פרסקו חילוניים גדולים בארמונות בולוניה: תולדות יאסון ומדאה (Histories of Jason and Medea) בפאלאצו פאווה (Palazzo Fava) בשנת 1584, ותולדות רומולוס (Histories of Romulus) בפאלאצו מניאני (Palazzo Magnani) בין 1590 ל-1592. הוא צייר מדונה וילד עם קדושים (Madonna and Child with Saints) בשנת 1586, וב-1592 יצר את התמונה הנחשבת בדרך כלל ליצירת המופת שלו, הסעודה של הקדוש ג'רום (Communion of Saint Jerome) — יצירה בעלת כובד רגשי מבוקר שציירים מאוחרים למדו לעומק. בסביבות 1598 עד 1600 יצר דיוקן משולש (Triple Portrait), גיחה לסוגה שמראה כמה רחוק נעו תחומי העניין שלו מעבר לציורי מזבח.
רומא, ואז פארמה
בשנת 1598 הצטרף אגוסטינו לאניבאלה ברומא כדי לעבוד על מה שיהפוך להזמנת העיטור המפורסמת ביותר של התקופה: הגלריה של פאלאצו פארנזה (Palazzo Farnese), שצוירה עבור משפחת פארנזה לאורך שנותיה האחרונות של המאה. שיתוף הפעולה לא נמשך. בשנת 1599 עזב אגוסטינו את רומא כדי להפוך לצייר החצר של הדוכס רנוצ'יו פארנזה (Ranuccio Farnese) בפארמה, שם החל בשנת 1600 לעטר את פאלאצו דל ג'ארדינו (Palazzo del Giardino).
הוא מעולם לא סיים זאת. הוא מת בפארמה ב-1602 — המקורות חלוקים בשאלה אם בפברואר או במרץ — בגיל ארבעים וארבע או ארבעים וחמש. הוא הותיר אחריו בן, אנטוניו מרציאלה קראצ'י (Antonio Marziale Carracci), שהפך גם הוא לצייר.
מדוע אגוסטינו מכונה גאון
הטיעון הכנה בעד אגוסטינו נשען על מתנה קוגניטיבית ספציפית ויוצאת דופן: היכולת לנתח את המערכת הציורית של אמן אחר ולבנות אותה מחדש בתווך שונה לחלוטין. לחרוט יצירה של טיציאן משמעו לפרק צבע, אווירה ומגע לדקדוק של קווים חרוטים, ולאחר מכן להרכיבם מחדש כך שצופה שמעולם לא ראה את הציור יבין איזה סוג של ציור זה היה. אגוסטינו עשה זאת באופן משכנע עבור בארוצ'י, טינטורטו, טיציאן וורונזה — אמנים ששיטותיהם אינן דומות — מה שאומר שהוא לא יישם נוסחה אלא גזר אותה מחדש בכל פעם. הערצתם של אמנים פעילים, רמברנדט ביניהם, היא הראיה הרלוונטית: אמני תחריט יודעים עד כמה זה קשה.
זוהי במידה רבה טענה על מלאכת כפיים ואינטליגנציה אנליטית ולא על המצאה גולמית, ויש לנסח זאת כך. טיעון הנגד עתיק ומגיע מתוך המסורת עצמה. ג'ובאני פייטרו בלורי (Giovanni Pietro Bellori), הביוגרף מהמאה ה-17 שקבע למעשה את מעמדו של אניבאלה, סבר כי הציור של אגוסטינו שירת בעיקר את הפרויקטים של אחיו וביקר אותו על כך שהשקיע יותר מדי מעצמו בעבודה גרפית. הערכתה של בריטניקה (Britannica) בוטה עוד יותר: ציורו לא היה דינמי או מיומן כמו זה של אניבאלה. הוא נותר נחקר מעט באופן אמיתי — רק מונוגרפיה משמעותית אחת, זו של סטיבן אוסטרוב (Stephen Ostrow) מ-1966, הוקדשה לו. פסק הדין ההוגן הוא שאגוסטינו היה אמן תחריט דגול, צייר מוכשר, ואדריכל-שותף הכרחי של האקדמיה ששינתה את האמנות האיטלקית. האם זה מסתכם בגאונות תלוי בשאלה אם סופרים את האדם שבנה את בית הספר לצד האדם שצייר את התקרה.
מורשת
הדפסיו של אגוסטינו עשו את מה שהדפסים עושים: הם הפכו תמונות לניידות, ובכך הפכו את ההישג הוונציאני והאמיליאני לזמין עבור אמנים שלעולם לא יראו את ונציה. האקדמיה שעזר להקים קבעה מחדש את תנאי הכשרת האמנים באיטליה. וגלריית פארנזה, שהחלה בחברתו, הפכה למודל שעיטור הבארוק הרומאי התווכח איתו במשך מאה שנים. הוא מת באמצע עבודתו, בגיל שבו תהילתו של אניבאלה עדיין עלתה — מה שמהווה, בסופו של דבר, את ההסבר הפשוט ביותר לכך שהאח הבכור הפך להערת שוליים.