אדולפו ביוי קסארס (Adolfo Bioy Casares): האיש שהמציא מכונה להענקת אלמוות
בגיל עשרים ושש, לאחר שכבר פרסם והתנער משישה ספרים מוקדמים שכינה "נוראים", כתב אדולפו ביוי קסארס רומן קצר על נמלט המתאהב באישה שמתבררת כהקלטה — היטל תלת-ממדי שנוצר על ידי מכונה של ממציא מת, הממשיך להתנגן בלופ נצחי זמן רב לאחר מותם של האנשים שתועדו בו. חורחה לואיס בורחס (Jorge Luis Borges), בהקדמתו לספר, כינה אותו יצירה של "דמיון מנומק". הספר הפך לטקסט מכונן של הספרות הספקולטיבית באמריקה הלטינית, ומחברו בילה את ששת העשורים הבאים בהוכחה שקטה שהישג זה לא היה מקרי.
בן יחיד למשפחה עשירה שדילג על האוניברסיטה
ביוי קסארס נולד ב-15 בספטמבר 1914, בשכונת רקולטה בבואנוס איירס, בן יחיד לאדולפו ביוי דומק ומרתה איגנסיה קסארס לינץ', שעושרם המשפחתי אפשר לו לא להיזקק מעולם לקריירה קונבנציונלית. הוא נרשם לאוניברסיטת בואנוס איירס כדי ללמוד משפטים, פילוסופיה וספרות, אך מעולם לא סיים תואר באף אחד מהם, ובחר לפרוש לחווה המשפחתית כדי להשכיל בתנאים שלו — עד סוף שנות העשרים לחייו כבר שלט בספרדית, אנגלית, צרפתית וגרמנית, כשהשלוש האחרונות היו ברובן לימוד עצמי. בין השנים 1929 ו-1937 הוא פרסם שישה ספרים שראה בהם לימים יצירות בוסר מביכות, שעוצבו בהשפעת הסימבוליזם והסוריאליזם, וסירב לשוב ולדון בהם בפירוט במשך שארית חייו.
הפגישה עם בורחס
בשנת 1932, בסלון הספרותי של ויקטוריה אוקמפו (Victoria Ocampo) בבואנוס איירס, פגש ביוי קסארס את חורחה לואיס בורחס, שהיה מבוגר ממנו בשבע-עשרה שנים וכבר היה דמות מבוססת בספרות הארגנטינאית. הידידות שצמחה בעקבות זאת הפכה לאחת השותפויות הספרותיות המשמעותיות ביותר במאה העשרים: יחד, תחת שמות העט המשותפים ה. בוסטוס דומק ובניטו סוארס לינץ', הם כתבו סיפורי בלשים, תסריטים וספרות פנטסטית, כולל האנתולוגיה המשפיעה "אנתולוגיה של הספרות הפנטסטית" (Antología de la literatura fantástica) מ-1940. בין השנים 1945 ל-1955 ערכו השניים יחד את "המעגל השביעי" (El séptimo círculo), סדרה שהציגה לקוראי הספרדית סיפורי בלשים בשפה האנגלית בתרגום, ובכך עיצבו את טעמם של דור קוראים ארגנטינאים.
המצאתו של מורל
בשלותו הספרותית של ביוי קסארס הגיעה עם "המצאתו של מורל" (La invención de Morel, 1940), הנובלה שזכתה בפרס העירוני הראשון לספרות של ארגנטינה בשנה שלאחר מכן. נקודת המוצא שלה — נמלט המסתתר באי מרוחק מגלה שהאנשים סביבו הם הקלטות מוקרנות ממכונה שתפסה שבוע מחייהם וכעת מקרינה אותו לנצח — חיברה בין כמיהה רגשית אמיתית לבין קונספט מדעי מעובד בקפידה, במסורת שהקדמתו של בורחס עצמו ייחסה לה.ג'. וולס. גם בורחס וגם המשורר המקסיקני אוקטביו פאס (Octavio Paz) כינו את הספר באופן בלתי תלוי "מושלם", הסכמה נדירה בין שני מבקרים דגולים שלעתים קרובות היו חלוקים בדעותיהם. השפעתו חרגה הרבה מעבר לספרות הארגנטינאית: סרטו של אלן רנה (Alain Resnais) מ-1961, "אשתקד במרינבאד", שאב ישירות מהקונספט המרכזי שלו של מציאות לולאתית ובלתי ניתנת לפתרון, וסדרת הטלוויזיה האמריקאית "אבודים" הכירה מאוחר יותר בנובלה כהשפעה על עלילת האי שלה שבו לכודים ומתועדים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שני שלבים מובחנים בקריירה ארוכה
חוקרים מחלקים בדרך כלל את הספרות הבוגרת של ביוי קסארס לשני שלבים. מ-1940 ועד בערך 1953 הוא כתב סיפורים בעלי עלילה הדוקה הבנויים סביב הנחת יסוד פנטסטית אחת, הנפתרת באמצעות תפנית מסבירה בסיום — "תוכנית מילוט" (Plan de evasión, 1945) ואוסף הסיפורים "העלילה השמימית" (La trama celeste, 1948) שייכים שניהם לתקופה זו. לאחר 1954 סגנונו הפך חופשי יותר: "חלומם של הגיבורים" (El sueño de los héroes, 1954), "יומן מלחמת החזיר" (Diario de la guerra del cerdo, 1969), ו-"הרפתקאותיו של צלם בלה פלאטה" (La aventura de un fotógrafo en La Plata, 1985) מפגינים ריחוק אירוני יותר, תשומת לב עמוקה יותר לרקע ולדמות, וסגנון קולוקיאלי הקרוב לדיבור היומיומי. לאורך שני השלבים, נושאיו החוזרים נותרו עקביים להפליא — עסקאות פאוסט, תפיסות לא יציבות של המציאות, מסעות לממלכות נפרדות המתקיימות לצד העולם הרגיל, ומעל הכל תשוקה רומנטית בלתי מושגת, המוצגת דרך ניב אצילי, כמעט מיושן, גם כאשר הסביבות הפכו מודרניות וספקולטיביות.
חיים ביתיים לא קונבנציונליים
בשנת 1940 נישא ביוי קסארס לסופרת והציירת סילבינה אוקמפו (Silvina Ocampo), אחותה של ידידתו ופטרוניתו ויקטוריה אוקמפו, במערכת יחסים שחרגה מהמוסכמות החברתיות בשני מובנים: היא הייתה מבוגרת ממנו באחת-עשרה שנים, והשניים חיו יחד לפני הנישואין. הוא קיים מערכות יחסים אחרות, שהיו ידועות בגלוי לאורך הנישואין; מאחת מהן, ב-1954, נולדה בת, מרתה, שנולדה בארצות הברית, אותה אימצה סילבינה רשמית וגידלה כבתה. מרתה נהרגה בתאונת דרכים רק שלושה שבועות לאחר מותה של סילבינה ב-1993 — אובדן כפול והרסני בשנותיו האחרונות. היו לו ילדים נוספים ממערכות יחסים אחרות, כולל בן, פביאן, שנפטר בפריז ב-2006.
כבוד בשנותיו המאוחרות
ההכרה הלכה והצטברה בעשורים המאוחרים לחייו: הפרס הגדול של כבוד מאגודת הסופרים הארגנטינאית ב-1975, אות לגיון הכבוד של צרפת ב-1981, תואר אזרח כבוד של בואנוס איירס ב-1986, וחשוב מכל, פרס מיגל דה סרוואנטס (Miguel de Cervantes) של ספרד ב-1990 — הכבוד הספרותי היוקרתי ביותר בעולם דובר הספרדית, שאישר למעשה את מעמדו של ביוי קסארס לצד בורחס כאחת משתי הדמויות המרכזיות בספרות הארגנטינאית במאה העשרים. פרס קונקס (Konex) היהלום של ארגנטינה הגיע ב-1994.
מוות ווידוי לאחר המוות
ביוי קסארס נפטר ב-8 במרץ 1999, בבואנוס איירס בגיל שמונים וארבע, ונקבר בבית הקברות לה רקולטה. שבע שנים מאוחר יותר, פורסמו יומניו האישיים כ-"בורחס" (2006), כרך רחב היקף של למעלה מ-1,600 עמודים שחשף, בפירוט גלוי לב יוצא דופן, את המרקם היומיומי של ידידותו בת שישים השנים ושותפותו היצירתית עם האיש שאיתו כתב מאז שהיה בן שבע-עשרה.
מדוע אדולפו מכונה גאון
הטענה הספציפית נשענת על האדריכלות האינטלקטואלית של "המצאתו של מורל": ביוי קסארס לא רק דמיין אירוע מוזר, הוא נימק את הנחת היסוד המדעית שלו עם עקביות פנימית מספקת כדי שבורחס יוכל לשבח זאת באמינות, בהקדמתו שלו, כדוגמה ל-"דמיון מנומק" ולא סתם פנטזיה — הבחנה שבורחס ערך בדיוק מכיוון שראה בהמצאה טהורה, שאינה מעוגנת בתוצאות לוגיות, הישג נחות. העובדה ששניים מהמוחות הספרותיים התובעניים ביותר של המאה, בורחס ואוקטביו פאס, הגיעו באופן בלתי תלוי למילה "מושלם" כדי לתאר ספר שמחברו כתב בשנות העשרים לחייו היא נדירה, והיא מאוששת על ידי חייו של הספר בקולנוע ובטלוויזיה עשורים לאחר מכן. טיעון הנגד הכנה הוא שהמוניטין של ביוי קסארס עדיין נשען בכבדות על אותה נובלה מוקדמת ועל תפקידו כשותפו וידידו של בורחס; אפילו מבקרים אוהדים מציינים שאף יצירת סולו מאוחרת לא השתוותה לשלמות ההדוקה והסגורה של "מורל", והתהילה שלו מחוץ לארגנטינה וספרד תמיד השתרכה הרחק מאחורי זו של בורחס.
מורשת
פרס סרוואנטס בו זכה ביוי קסארס ב-1990 הציב אותו רשמית לצד בורחס בקאנון הספרות בשפה הספרדית, ו-"המצאתו של מורל" נותרה טקסט מכונן של הספרות הספקולטיבית באמריקה הלטינית, עדיין נלמדת, עדיין מוסרטת, ועדיין מצוטטת על ידי סופרים הפועלים באותו תחום שבין מדע בדיוני לחקירה מטפיזית, תחום שביוי קסארס מיפה כאיש צעיר בחווה משפחתית מחוץ לבואנוס איירס.