אדולף שישקו-בוהוש: משחזר ואוול, הפרובוקטור של קרקוב
בשנת 1928 האיש האחראי על שחזור הבניין הקדוש ביותר בפולין החל לעבוד על משרד ביטוח בכיכר השוק המרכזית של קרקוב מימי הביניים — מפרצים מזוגגים לאורך כל גובה החזית, נגרות אלומיניום, צריחים חדים בראש. חוגי השימור התנגדו בקול רם לפני שהונחה אבן. הפרובוקציה הוחמרה על ידי מי שביצע אותה: אדולף שישקו-בוהוש היה, באותו רגע, האוצר של טירת ואוול המלכותית. השומר הראשי של העבר של המדינה בנה את החלק המתווכח ביותר שלה בהווה.
מנרבה לסנט פטרסבורג
הוא נולד אדולף לודוויק שישקו-בוהוש ב-1 בספטמבר 1883 בנרבה, אז באימפריה הרוסית וכיום באסטוניה, לפוליקארפ שישקו-בוהוש ומרצלינה ז'שניצקה (Marcelina Rząśnicka). מ-1902 עד 1909 למד באקדמיה הקיסרית לאמנויות בסנט פטרסבורג, והשלים זאת בלימודים באוסטריה ובגרמניה.
ההכשרה משמעותית. פולני שהתחנך בבירה הקיסרית הרוסית, ואז בארצות דוברות גרמנית, הוא ספג חינוך אדריכלי רחב, קפדני היסטורית, קיסרי ביסודיות בתקופה שבה פולין לא הייתה קיימת כמדינה. הוא יבלה את שארית הקריירה שלו ביישום החינוך הזה לבניית זהות לאומית פולנית באבן.
הפרופסור
הוא היה מורה כמעט מההתחלה, ומעולם לא הפסיק. מ-1910 הרצה באוניברסיטה היגלונית ובאקדמיה לאמנויות יפות על שם יאן מטייקו בקרקוב. מ-1912 עד 1916 לימד בפוליטכניון של לבוב. ב-1920 לקח אחריות על המחלקה לאדריכלות היסטורית באקדמיה לאמנויות יפות, וב-1922 הפך לרקטור שלה, וכיהן עד 1927. מ-1932 עד 1939 עמד בראש המחלקה לאדריכלות באוניברסיטה לטכנולוגיה של ורשה. הוא גם ערך את הירחון "Architekt".
פעולתו המוסדית האחרונה הגיעה ב-1945, כאשר עזר ליצור את הפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת AGH בקרקוב והפך לדיקן הראשון שלה — בנייה מחדש של החינוך האדריכלי הפולני מיד לאחר הכיבוש שניסה לבטל אותו.
ואוול
בשנת 1916 מונה לראש עבודות השחזור בטירת ואוול המלכותית, וזה הפך למפעל חייו. הגבעה הייתה, במילים הפשוטות ביותר, חורבה הרוסה — האוסטרים השתמשו בה כמגורים — ושישקו-בוהוש הפך אותה לסמל של תרבות לאומית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המילה "שחזור" ממעיטה במה שעשה, כי חלק גדול ממנו היה ארכיאולוגיה. בשנת 1921 חשף שרידים של הארמון הרומנסקי של הנסיך. הוא זיהה והציג את האולם הרומנסקי של עשרים וארבעה עמודים ושחזר את רוטונדת הבתולה המבורכת. עבודתו על הקתדרלה בין 1935 ל-1938 חשפה את קברו של הבישוף מאורוס (Maurus) ושברים רומנסקיים נוספים של הקתדרלה.
הוא גם בנה בוואוול. הוא עיצב את שער סמל האצולה ב-1921. הוא הרחיב את קריפטת הבארדים ויצר את הסרקופג של יוליוש סלובצקי (Juliusz Słowacki) ב-1927–28. בין 1936 ל-1938 ריהט את הקריפטה של המרשל יוזף פילסודסקי. אלו לא היו משימות שימור אלא מעשי ליטורגיה לאומית: ואוול היה המקום שבו פולין קברה את האנשים שרצתה להכריז עליהם כקדושים, ושישקו-בוהוש עיצב את התפאורה.
הקריירה האחרת
לצד הארכיאולוגיה הייתה פרקטיקה אדריכלית שעברה בהחלטיות לעבר מודרניזם.
סגנונו המוקדם נשען על צורות פולניות מקומיות — רנסנס ובארוק, מפושטים ורומנטיים. הווילה שלו בפז'גוז'אלי (Przegorzały) רמזה לרוטונדת ואוול; הוא בנה את בית יוזף פילסודסקי בקרקוב ואת כנסיית הקהילה של הקדושים פטר ופול בטרמבולה בין 1924 ל-1927.
ואז, משנות ה-20, העבודה התקשתה למה שחשבון אחד מכנה מודרניזם בוגר עם מאפיינים אוונגרדיים. הוא בנה את בנק PKO בקרקוב ב-1924, עניין מונומנטלי, ואת בית עובדי בנק החיסכון הדואר. הוא בנה את המאוזוליאום של הגנרל יוזף בם בטרנוב, את סניף הדואר בצ'נסטוחובה, את בית הספא בז'גייסטוב, בתי הארחה בקריניצה, את כנסיית הדומיניקנים והמנזר בפוזנן, גימנסיה לגברים והסמינר הפאוליני ברחוב סקאלצ'נה, ואת טירת הנשיא בוויסלה.
ומ-1928 עד 1932, את בניין הביטוח פניקס (Feniks) בכיכר השוק 41 — זה שהמשמרים נלחמו בו.
מדוע אדולף מכונה גאון
הראיות למילה הן מוסדיות ולא רטוריות: הוא מתואר כאחת הדמויות החשובות ביותר באדריכלות הפולנית של המחצית הראשונה של המאה העשרים, ומוזיאונים פולניים הציבו עליו תערוכות. שום מחווה של מבקר בודד לא שרדה ברקורד הנגיש, ויהיה זה לא נכון להמציא אחת.
מה שיוצא דופן באמת לגביו הוא כפילות שכמעט לעולם לא מתרחשת בקריירה אחת. שימור ומודרניזם הם, מבחינה טמפרמנטית, דיסציפלינות מנוגדות: אחת דורשת ענווה לפני הבד הקיים, השנייה דורשת את הביטחון להתעלם ממנו. שישקו-בוהוש תרגל את שניהם ברמה הגבוהה ביותר בו-זמנית. באותו עשור הוא חשף בזהירות בנייה רומנסקית מהמאה האחת-עשרה על גבעת ואוול ותלה זיגוג בגובה מלא בכיכר השוק מימי הביניים למטה. היכולת האינטלקטואלית המעורבת היא תחושה קפדנית של מתי חייבים כבוד — התייחסות לרוטונדת הבתולה המבורכת כאל בלתי ניתנת למגע ואתר מסחרי כאל קרקע הוגנת לניסוי. רוב האדריכלים פותרים את המתח הזה על ידי בחירת צד. הוא סירב.
למקרה הנגד יש כמה פסים. השחזורים שלו היו גם המצאות: זיהוי, שחזור והצגת ארמון רומנסקי כרוכים בשיקולי דעת פרשניים גדולים, והוואוול שמבקר רואה הוא במידה רבה הקריאה שלו את העבר ולא העבר עצמו. מחלוקת הפניקס מעולם לא מתה לחלוטין, ויש דעה סבירה שהמשמרים צדקו. הוא החזיק בכוח מוסדי עצום — רקטור, ראש מחלקה, אוצר האנדרטה הלאומית — מה שהופך את השפעתו לקשה להפרדה מסמכותו. והרקורד שלו בזמן המלחמה לא נוח: הוא עבד במשרד אדריכלות גרמני פרטי במהלך הכיבוש, באישור צבא המולדת, עובדה שדורשת הסבר ולא חגיגה. הוא היה אדריכל מרתיע, רב-תכליתי ומשמעותי. האם זה מסתכם בגאונות תלוי בשאלה אם סופרים טווח כסוג של עומק.
אחרי 1945
הוא חזר לוואוול ב-1945 ולשחזור ההוראה האדריכלית הפולנית. הוא עוטר שוב ושוב במסדר פולוניה רסטיטוטה, ב-1921, 1928 ו-1938. הוא מת בקרקוב ב-1 באוקטובר 1948 ונקבר בבית הקברות רקוביצקי.
מה שהשאיר גדול מכל בניין בודד. טירת ואוול המלכותית — הגבעה המוכתרת שבה נקברו מלכי פולין ושבה פולין הולכת להכריז על מה שהיא מאמינה בו על עצמה — היא ביסודה יצירתו, שהתאוששה מכיעור המגורים וקיבלה בחזרה את יסודותיה הרומנסקיים. כמה מאות מטרים משם, הפניקס עדיין עומד על הרינק, עדיין מתווכח. בין השניים נמצא כל שישקו-בוהוש: אדם שבילה את חייו בהוכחה שיראת כבוד לעבר ותיאבון לחדש אינם הפכים, ושמעולם לא נסלח לו על כך לחלוטין.