אדם וורת': הגנב הג'נטלמן שסקוטלנד יארד כינה נפוליאון
במשך רבע מאה, הציור הגנוב המפורסם ביותר בעולם טייל בתוך ארגז עם תחתית כפולה. על הנייר הוא היה שייך לסוחר אמנות לונדוני. בפועל הוא היה שייך לאמריקאי נמוך ומטופח שקרא לעצמו הנרי ריימונד, החזיק יאכטה וסוסי מרוץ, וניהל רשת של פורצי כספות וזייפנים משני עברי האוקיינוס האטלנטי. הסקוטלנד יארד עקב אחרי ביתו במשך שנים ולא תפס אותו מעולם בשעת מעשה. סר רוברט אנדרסון, שניהל את מחלק הבילוש של היארד מ-1888 עד 1901, כינה אותו "נפוליאון של עולם הפשע". שרלוק הולמס היה משתמש כנראה באותן מילים בדיוק עבור פרופסור מוריארטי.
בנו של חייט משום מקום
אדם וורת' (Adam Worth) נולד בגרמניה בסביבות 1844 למשפחה יהודית ענייה. כשהיה בן חמש בערך, המשפחה עברה לארצות הברית והשתקעה בקיימברידג', מסצ'וסטס, שם עבד אביו כחייט. הילד לא נשאר שם זמן רב. בגיל עשר בערך הוא ברח לבוסטון, ומשם לניו יורק. דבר בהתחלה לא רמז על הסוף. זה היה לב העניין של כל מה שבנה מאוחר יותר: אדם משום מקום, שמתחזה לאדם מכל מקום.
מת בבול ראן, חי על שכר
בגיל 17 הוא שיקר לגבי גילו והתגייס לצבא האיחוד. הוא נפצע בקרב בול ראן השני באוגוסט 1862, והצבא רשם אותו בין המתים. וורת' קרא את הטעות הזו כהזדמנות. הוא יצא מבית החולים הצבאי והתחיל להתגייס שוב ושוב תחת שמות בדויים, כשהוא משלשל לכיסו את המענק הכספי בכל פעם ועורק. לפרקטיקה הזו קראו 'קפיצת מענק' (bounty jumping), וזה היה השיעור הראשון שלו במקצוע שבו ישלוט: ניירת מאמינה למה שאומרים לה.
חניך אצל מלכת הספסרים
אחרי המלחמה וורת' עבד בניו יורק ככייס, ואז הנהיג כנופיה משלו. הוא נידון לשלוש שנים בכלא סינג סינג על שוד, אך נמלט תוך שבועות. הוא התחבר לפרדריקה "מארם" מנדלבאום, ספסרית הרכוש הגנוב החזקה בעיר, ועזר לשחרר את פורץ הכספות צ'רלי בולארד מהכלא בווייט פליינס. ב-1869 השניים שדדו את הכספת של בנק בוילסטון הלאומי בבוסטון, לאחר שחפרו מנהרה מחנות סמוכה. עם בלשי פינקרטון בעקבותיהם, השניים הפליגו לליברפול. וורת' בחר באוקיינוס במקום בתא כלא.
הנרי ריימונד, ג'נטלמן
באירופה הוא שאל שם חדש מהעורך המייסד המנוח של ה-ניו יורק טיימס, הנרי ג'. ריימונד. בפריז הוא ובולארד ניהלו בר אמריקאי עם הימורים לא חוקיים בצד; ב-1873 נכנס ויליאם פינקרטון וזיהה אותו. פשיטות משטרתיות דחקו אותו ללונדון, שם שכר דירה ליד פיקדילי ובהמשך בית בקלפהאם קומון. הוא קנה יאכטה באורך 110 רגל. הוא תכנן שודים, זיופים וגניבות דואר ברחבי אנגליה והיבשת, עשה מיקור חוץ לעבודה, ולקח עמלה. הוא נמנע מאלימות ומנשק חם. התוכניות הגיעו עד דרום אפריקה, שם ביצע גניבה של יהלומים לא מלוטשים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הדוכסית בארגז
ב-6 במאי 1876, שילמה חברת תומאס אגניו ובניו 10,000 גינאה במכירה פומבית של כריסטי'ס עבור הדיוקן של ג'ורג'יאנה, הדוכסית מדבונשייר, מאת תומאס גיינסבורו – המחיר הגבוה ביותר ששולם עד אז עבור ציור במכירה פומבית. כשלושה שבועות לאחר מכן, הבד נחתך מהמסגרת שלו בתוך הגלריה של אגניו ברחוב בונד בלילה. לוורת' הייתה מטרה מעשית: לסחור בו תמורת שחרור אחיו ג'ון, שהיה אז במעצר. ג'ון שוחרר על ידי עורך דינו קודם לכן. וורת' שמר על הציור בכל מקרה. הוא היה מפורסם מדי למכירה, וביוגרף שלו מציע שהוא היה יקר מדי מכדי להיפרד ממנו. בלשים משני עברי האוקיינוס חשדו בו. במשך רבע מאה, איש לא הצליח להוכיח זאת.
תווית נפוליאון
בדצמבר 1893 פרסם המגזין דה סטרנד את הבעיה הסופית, שבה הולמס מתאר את אויבו בשורה אחת: "הוא נפוליאון של הפשע, ווטסון". החפיפה עם הכינוי המשטרתי של וורת' היא ליבתה של טענה שחוזרת על עצמה רבות: שארתור קונאן דויל חשב על וורת' כשברא את מוריארטי. בן מקינטייר הציג את המקרה באורך ספר ב-1997, והמהדורה הבריטית של הביוגרפיה שלו נושאת את תת-הכותרת מוריארטי האמיתי. המקרה נסיבתי. הוא נשען על הכינוי המשותף, על הפרופיל של וורת' כמתכנן שבדרך כלל הותיר את העבודה לאחרים, ועל לונדון המשותפת של שנות ה-80 של המאה ה-19. מבקר שרלוקיאני של ספרו של מקינטייר שפט את הראיות כדלות והגיע למסקנה שמוריארטי הוצע על ידי וורת' יותר מאשר התבסס עליו. נאמר במדויק: וורת' הוא השראה שמרבים לצטט עבור מוריארטי, לא מודל מוכח.
לייז', 1892
הטעות הגדולה היחידה שלו קרתה בבלגיה. ב-5 באוקטובר 1892, בלייז', הוא הצטרף לשני שותפים חסרי ניסיון בשוד עגלה שנשאה כסף. זה השתבש מיד, והמשטרה תפסה אותו במקום. הוא נשפט ב-20 במרץ 1893, נדון לשבע שנות עבודת פרך ונשלח לכלא בלוון. ויליאם פינקרטון, שהתבקש לספק מידע שיכול היה להשאיר אותו כלוא לכל חייו, סירב לתת אותו. בזמן שוורת' ישב בתאו, משפחתו התפרקה. הוא שוחרר מוקדם על התנהגות טובה ב-1897, היה במצב בריאותי לקוי וקצר בכסף.
העסקה האחרונה עם הבלש
ב-1899 וורת' פנה לבלש שסוכנותו צדה אותו מאז שנות ה-60 של המאה ה-19. הוא ישב עם ויליאם פינקרטון וסיפר לו את סיפור הקריירה שלו, והתיעוד של פינקרטון לכך שרד בתיקי הסוכנות. דרך פינקרטון הוא ניהל משא ומתן על החזרת הדוכסית. ב-28 במרץ 1901, בשיקגו, הציור הוחזר למשפחת אגניו, ו-וורת' קיבל 25,000 דולר. אגדה מתמשכת גורסת שהנער שהביא אותו לחדר המלון של מורלנד אגניו היה וורת' בתחפושת; זה מעולם לא הוכח. ג'. פ. מורגן קנה את הדיוקן זמן קצר לאחר מכן, לפי הדיווחים ב-150,000 דולר. ב-1994 הדוכס מדבונשייר קנה אותו בחזרה, וכעת הוא תלוי בצ'טסוורת'.
קבר אביון בהייגייט
וורת' מת בלונדון ב-8 בינואר 1902, בגיל 58 בערך. הוא נקבר בקבר אביון בבית הקברות הייגייט תחת השם הנרי ג'. ריימונד. פינקרטון שלח מאוחר יותר כסף לילדיו ומצא לבנו עבודה טובה יותר מעבודת בית יציקה בשכר 4 דולר לשבוע. זמן רב לאחר מכן, החברה היהודית האמריקאית לשימור היסטורי סימנה את הקבר באבן פשוטה. היא נושאת את שני שמותיו ואת הכינוי.
על המסך ובדפוס
- הארי ווולטר יוצאים לניו יורק (1976), סרט עלילתי של קולומביה תמונות, בבימוי מארק ריידל; מייקל קיין מגלם אדם וורת' בדיוני. - נפוליאון של הפשע: חייו וזמניו של אדם וורת', הגנב המאסטר (1997), פאראר, שטראוס וז'ירו, מאת בן מקינטייר; פורסם בבריטניה כ-נפוליאון של הפשע: חייו וזמניו של אדם וורת', מוריארטי האמיתי.
מדוע אדם וורת' נקרא גאון
כי המוח המארגן היה אמיתי. כבורח בגיל עשר, וורת' בנה מיזם פלילי שחצה אוקיינוסים, נמשך יותר משני עשורים, והשאיר את הבלשים הטובים ביותר של שתי מדינות לנחש. הוא ניהל אנשים, כסף, שמות בדויים וסיכונים במשמעת נדירה, והאגדה שלו עזרה לעצב את הפושע המאסטר הבדיוני. לכן הוא מופיע ב-Geniuses.club. זו גם הסיבה שהסיפור שלו הוא אזהרה, לא מחווה. כל לירה מהונו נלקחה ממישהו אחר: בנקים ולקוחותיהם, צורפים, שולחי יהלומים, שולחי הדואר שהצוותים שלו שדדו. הוא החזיק יצירת מופת הרחק מהציבור במשך 25 שנה ומכר את החזרתה תמורת כסף. הוא הותיר משפחה בעוני ומת בקבר אביון. גאונות מסבירה איך הוא הצליח לחמוק מזה כל כך הרבה זמן. היא לא מתרצת אף אחד מזה.