אבל טסמן: הנווט שפירש לא נכון את תגליתו
ב-13 בדצמבר 1642, ממרחק של כ-100 קילומטרים מהחוף, ראו האנשים על סיפון ה-Heemskerck את מה שמפקדם תיעד כ"ארץ גדולה, מוגבהת" – כמעט בוודאות האלפים הדרומיים, המתנשאים מאחורי החוף ליד פונאקאיקי של ימינו. אבל יאנסזון טסמן (Abel Janszoon Tasman) הפך לאירופי הראשון שראה את ניו זילנד. הוא מעולם לא דרך עליה. בתוך שבוע נהרגו ארבעה מאנשי צוותו במים, הוא קרא למעגן "מפרץ הרוצחים", והפליג צפונה משוכנע שאולי הוא מביט בקצה של יבשת המשתרעת עד כף הורן. כמעט כל מה שהסיק לגבי קו החוף היה שגוי. קו החוף עדיין היה שם.
ימאי שלמד הכל בים
טסמן נולד בלוטגאסט שבחרונינגן, ברפובליקה ההולנדית, כנראה ב-1602 או 1603 – המקורות מסרבים להיות החלטיים יותר מכך. הוא לא היה אדם משכיל; הוא למד ניווט וימאות בעבודה, בים, בבית הספר היחיד שהיה זמין להולנדי צפוני עני עם שאיפות. הכרזת נישואין שהוצאה באמסטרדם בדצמבר 1631 מתארת אותו בפשטות כאלמן וימאי. אשתו הראשונה, קלאסיה היינדריקס, הותירה לו בת, קלאסיין. אשתו השנייה הייתה יאנטיה טסארטס, בת עשרים ואחת; הדיווחים חלוקים בשאלה אם החתונה התקיימה בסוף דצמבר 1631 או בינואר 1632.
בשנת 1633 הצטרף לחברה ההולנדית להודו המזרחית (VOC), הארגון המסחרי המטיל אימה ביותר עלי אדמות, והפליג לבטאוויה. הוא עלה במהירות לפי הסטנדרטים של אדם ללא פטרונים. עד 1634 היה רב-חובל של ה-Mocha. הוא עבד באיי מאלוקו ובסראם, וב-1639 הפליג לצפון האוקיינוס השקט תחת מתיאס קוואסט. עד 1642 הוא היה מסוג הקצינים שהחברה הפקידה בידיהם מסע קשה וספקולטיבי: מוכשר, צייתן, בר-החלפה.
התוכנית של וישר
המשלחת שעשתה את שמו של טסמן לא הייתה, בתפיסתה, שלו. בינואר 1642 ניסח פרנץ יאקובסזון וישר מזכר שהתווה את התוכנית. ה-VOC רצתה שני דברים: נתיב ימי דרומי לצ'ילה, ו"מכרות עשירים של מתכות יקרות ואוצרות אחרים" שהאמינה כי ממתינים ביבשת הדרומית הגדולה שקרטוגרפים ציירו ואף אחד לא ראה. וישר, שזכה לקרדיט מצד היסטוריונים מאוחרים על סקרנות מדעית חריפה, הפליג כנווט ראשי ויועץ בכיר. על הסיפון היה גם אייזק גילסמנס, שרישומיו יהפכו לדימויים האירופיים הראשונים של ניו זילנד.
שתי ספינות קטנות עזבו את בטאוויה ב-14 באוגוסט 1642 עם 110 אנשים: ה-Heemskerck וה-Zeehaen. הן הגיעו למאוריציוס ב-5 בספטמבר ועזבו אותה ב-8 באוקטובר, אז הפליגו דרומה אל ה"ארבעים הגועשים" ופנו מזרחה לאורך קו הרוחב ה-45 – דרומה יותר מכל אירופי שהפליג בקווי אורך אלו בין אוסטרליה לצ'ילה.
ארץ ואן דימן
ב-24 בנובמבר 1642 הם הגיעו לחוף המערבי של אי גדול. טסמן קרא לו "ארץ ואן דימן", על שם אנטוניו ואן דימן, המושל הכללי ששלח אותו, ותבע עליו בעלות רשמית ב-3 בדצמבר. מזג האוויר מנע כל דבר הדומה לסקר. מאתיים שנה לאחר מכן שונה שמה לטסמניה על שמו, וזו תמורה נדיבה לתשעה ימים של ראות לקויה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אז הוא הפליג מזרחה, וב-13 בדצמבר הופיעו ההרים.
מפרץ הרוצחים
טסמן עבד צפונה ואז מזרחה במשך חמישה ימים לפני שעגן כ-7 קילומטרים ממה שהוא כיום מפרץ גולדן. על מה שקרה לאחר מכן מתווכחים מאז. וואקה (סירה מאורית) נגחה בסירה קטנה שחתרה בין שתי הספינות, וארבעה הולנדים נהרגו במכות אלה. כשהספינות יצאו לדרך, עשרים ושתיים וואקה רדפו אחריהן וה-Zeehaen פתחה באש, פוצעת לפחות אדם אחד. האנשים היו בני נגאטי טומאטאקוקירי (Ngāti Tūmatakōkiri). קריאה ארכיאולוגית מציעה שהם הגנו על גידול קומארה תחת הגנה פולחנית במהלך עונת הגידול; הנקודה הכללית יותר היא שהם פירשו את הבאים כפולשים מאיימים ופעלו בהתאם. טסמן כתב את השם "מפרץ הרוצחים" (Moordenaers Baij) על המפה שלו ועזב.
בהמשך הפלגתו, הוא עבר את הכניסה למה שקוק יוכיח מאוחר יותר כמצר, שפט אותו כמפרץ, וקרא לו "מפרץ זיהאן". הוא קרא לארץ "סטאטן לאנדט", מתוך אמונה – הדיווחים חלוקים על הנימוק המדויק שלו – שהיא עשויה להיות רציפה עם הסטאטן לאנדט שכבר מופתה ליד כף הורן. רק שניים משמותיו לניו זילנד שרדו בשלמותם: כף מריה ואן דימן ואיי שלושת המלכים. השאר שונה על ידי ג'ואן בלאו, הקרטוגרף של החברה באמסטרדם, שקרא לה "ניו זילנד" על שם מחוז ימי הולנדי.
הוא נגע בטונגה ב-20 בינואר 1643, כמעט איבד את שתי הספינות על שוניות פיג'י, והביא אותן הביתה לבטאוויה ב-15 ביוני 1643 לאחר עשרה חודשים בים.
המסע השני ופסק הדין של החברה
ב-30 בינואר 1644 הפליג שוב, עם ה-Limmen, ה-Zeemeeuw והספינה הקטנה Braek, כדי לעקוב אחר החוף הדרומי של גינאה החדשה ולמצוא דרך לצד המזרחי של הולנד החדשה. הוא עבר ישר על פני מצר טורס מבלי לראותו, ובמקום זאת מיפה את החוף האוסטרלי הצפוני סביב מפרץ קרפנטריה, וחזר בסביבות אוגוסט.
ה-VOC לא התרשמה. הוא לא מצא אזור מבטיח למסחר ולא נתיב ספנות חדש ושימושי, והחברה מתחה עליו ביקורת על כך שלא חקר כראוי את הארצות שבהן נגע. אף על פי כן, הוא מונה למועצת המשפט של בטאוויה ב-2 בנובמבר 1644. הוא פרש ב-1653 בגיל חמישים, כשהוא מחזיק ב-288 דונם ומפעיל ספינת מטען קטנה. הוא כתב את צוואתו באפריל 1657, ותיאר את עצמו כחולה אך לא מרותק למיטה, והשאיר עשרים וחמישה גילדן לעניי לוטגאסט. הוא מת בבטאוויה – דיווח אחד נותן את ה-10 באוקטובר 1659, אחר יאמר רק שהוא בוודאות מת בתחילת 1661.
מדוע אבל מכונה גאון
הוא לא באמת כזה, והגרסה הכנה מעניינת יותר מהמנופחת. אף אחד מדיווחי הייחוס הסטנדרטיים על טסמן לא מגיע למילה הזו. מה שהיה לו היה יכולת פיזית קשה וספציפית: היכולת להשאיר שתי ספינות עץ קטנות בחיים דרך האוקיינוס הדרומי במשך עשרה חודשים, במסלול מזרחי לא ידוע בקווי רוחב שבהם הרוחות המערביות אינן עוצרות, ולהביא 110 אנשים הביתה. זו ימאות ברמה גבוהה מאוד, ואין להתייחס אליה בזלזול. ספינות וצוותים אבדו באופן שגרתי בעשיית הרבה פחות.
אבל העבודה האינטלקטואלית באותו מסע הייתה שייכת ברובה למישהו אחר. התוכנית הייתה המזכר של וישר; הסקרנות המדעית מיוחסת לווישר; התיעוד החזותי הוא של גילסמנס. התיעוד הפרשני של טסמן עצמו הוא קטלוג של קריאות שגויות – הוא טעה וחשב את מצר קוק למפרץ, החמיץ לחלוטין את מצר טורס, ושיער שהארץ שמצא עשויה להגיע עד דרום אמריקה. מעסיקיו שלו שפטו את כל המיזם ככישלון מסחרי והאשימו ישירות את חוסר הסקרנות שלו. פסק הדין היבש של ג'. סי. ביגלהול, שניו זילנד שיחקה תפקיד קטן בחייו של טסמן, חותך לשני הכיוונים: התגלית הייתה חשובה מאוד, ולטסמן היא לא הייתה חשובה כלל. הוא היה מבצע של רעיונות של אנשים אחרים שקרה לו לבצע אחד מהם על פני המתיחה הנכונה של אוקיינוס ריק.
מורשת
התוצאה השלילית הייתה האמיתית: הוא הוכיח שאוסטרליה לא הייתה מחוברת לשום יבשת שישית גדולה יותר, והקו המרופט שלו על מפת העולם היה הרמז הראשון שמשהו משמעותי נמצא בדרום-מערב האוקיינוס השקט. אז אירופה הניחה גם לטסמניה וגם לניו זילנד לבדן במשך הרבה יותר ממאה שנה עד קוק. שמו כיום מוצמד למדינה אי, ים, קרחון, פארק לאומי, גשר, כביש מהיר, ספינות מלחמה בשני ציים ואסטרואיד – צפיפות של הנצחה שחבה פחות למה שהבין ויותר למקום שבו, בוקר דצמבר אחד, קרה לו להביט.